ארזתי  במזוודה את כל הזיכרונות
אספתי את כל המילים
ליקטתי בעצב את כל השגיאות
לכדתי את כל השקרים.

חרטתי על אבן את כל האכזבות
תמונות של רגעים משמחים
סיכמתי בקצרה את כל המחשבות
יוצאת לחיים חדשים.

שדה תעופה, המוני אנשים
מזוודות עמוסות וכבדות
הלכתי בין תחנות מבדקים
מחכה לסדרת שאלות.

מזוודתי הערומה, עמוסת רגשות
עומדת בתור,עם השאר
רק היא בודדה, נטולת אהבות
בה במקום אדמה יש עפר.

נסעתי,ברחתי, הרחק מכאן
חשבתי אולי זה הפתרון
אולי המרחק יטשטש את הזמן
אולי אז יחלוף השיגעון.

וחזרתי, בריצה, לא יכולתי יותר
המרחק רק גרם לי לסבול.
השפיות לא הלכה, הכאב לא עוצר
אי אפשר לשכוח הכל.

המתים לא ישובו
החיים ממשיכים
הכאבים לא יפסיקו
הם רק מתחזקים.

העצים מתחדשים
השמים גדולים
המציאות עצובה
אנשים מתבגרים.

ההתפכחות מבהירה
את הכיעור מסביב
התמימות נמחקה
הטמטום שוב מכאיב.

נאבקת בכוח
מנסה שוב לצאת.
אך קשה לי לברוח
כה קשה האמת.