געגועים זו לא מילה.
אורי התחיל לצייר, ואני, רק מלראות אותו מצייר הלב שלי מתמלא
פרפרים. הוא כל כך יפה כשהוא מצייר. ההשקעה הזו, הרצינות,
הריכוז האדיר שהוא נמצא בו. שנינו, באמצע בית ספר בשעות אחר
הצהריים המאוחרות, כשהוא כבר התרוקן מכל הילדים שרק לפני רגע
ישבו איתנו. שנינו יושבים בתוך הריסות.
ואורי מצייר, ומזיל דמעה. אני יכולה לראות את העצב בעיניים
שלו. מעניין מה הוא מצייר שם. הוא אף פעם לא נותן לראות עד
שהוא מסיים.  כאן, בדיוק מתחת לעץ, הוא יושב ומצייר, בדיוק
במקום שהוא איבד את נועה שלו, יושב על איזה בלוק קטן ומביט על
הגשר היחידי שנותר שלם ומיד מחזיר את מבטו לדף. מאז שהם הלכו,
ושנינו נשארנו הוא לא אותו דבר. הציורים שלו לא אותו דבר. אני
מנסה להסתכל עליו, לחייך והוא תקוע בפרצוף העצוב הזה שלו כבר
כמה חודשים.

לפני שנתיים בדיוק, ישבנו אני והוא, בדיוק באותו מקום מתחת
לעץ. הוא צייר ציור. והמבט היה אחר, מאושר, כמו ילד שמחכה
להראות לאמא שלו את המתנה שהוא הכין לה בגן. הוא קם, צעד אלי
התיישב לידי והגיש לי את הציור, "יומולדת שמח מיטל".
את נועה, אחותו, הוא צייר רקדנית בלט, זו הייתה  כבר השנה
העשירית שלה בבת דור, והוא ידע שהיא תיהיה רקדנית בינלאומית.
את מתן הוא צייר עם חאקי, ועניבה של ראש שבט בצופים, זה היה
ברור לכולנו לאן הוא הולך. שירן גם הייתה בציור עם קרני שטן,
זנב וקלשון. הוא לא אהב את שירן מבין כל החברים שלנו. את יואב
עם מדי חיל האוויר, ואת לירן, אותה הוא צייר עם גיטרה ביד
והפיס על הצוואר, ילדת פרחים הייתה וילדת פרחים תהיה. הדף הזה
עוד אצלי, העתיד הורוד שלנו היה המתנה הכי יפה שהוא יכל לתת לי
ליומולדת.
"יומולדת שמח מיטל".

הוא מסתכל עלי מדי פעם, ושוב מישיר מבטו אל הנייר, והדמעות עוד
עומדות בעיניים. הכל נגמר מאז אותו הפיצוץ, אנחנו יושבים
בהריסות.
הוא קם, צעד אלי התיישב לידי והגיש לי את הציור, "יומולדת שמח
מיטל". את נועה, בוכה. את מתן מדמם. את שירן בשמים, והפעם
כנפיים של מלאכים. את יואב עם המדים מסתכל על הערבי שמצוייר
לצידו במבט מזלזל. קברים קברים ולירן בתוך אחד מהם, ועליו
הגיטרה והשרשרת שלה, ילדת פרחים הייתה וילדת פרחים תשאר.
העתיד הורוד שלנו כולו התמוסס לי מול העיניים.

אני והוא, יושבים בהריסות.
"יומולדת שמח מיטל".