הדלת נטרקה בעוצמה. נשארתי לבד, בוהה בתקרה. פה ושם נראו כתמי
עובש. איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו?

נכון, היו רגעים שהרגשתי שהמצב הזה לא יכול היה להימשך, ובכל
זאת הימשכתי. היו רגעים רבים, שהצטרפו לשעות, שהפכו לימים,
וימים - זה כבר יותר מדי.

אני חושב שהיא גם הבינה את זה. הקשר ביננו היה קשר של שתיקה.
כל אחד דיבר בשפה שלו, והיינו כמו חרשים.

האמת היא שאף פעם לא חשבתי אחרת: לא ציפיתי שהיא תבין אותי,
כמו שהיא לא ציפתה שאבין אותה. חיינו ביחד מתוך אינטרס משותף,
לא מתוך אהבה.

שנינו רצינו וקיבלנו מה ששאפנו אליו: היא רצתה בית חם -
וקיבלה. אפילו הייתי מכין לה חלב חם מוקרם, כמו שהיא אוהבת.
העיקר שיהיה לה חם.

אני רציתי להתפנק. היא באמת גרמה לי לכך, פינוק חם ומענג.
הייתי רגוע איתה. היה ממש כיף.

אני שואל את עצמי: אם היה כל כך טוב, אז למה היא הלכה עם מישהו
אחר? הרי שטוב לך, אתה אמור להישאר, להמשיך במצב הקיים. מי זה
כבר פיתה אותה, ועשה לה עיניים? תראו לי אותו, ואני אמרוט לו
את השפם!

נראה לי שאני מגזים קצת. אני כבר ילד גדול, ובאמת שכדאי לי
להפסיק להתפנק, ולהסתכל על החיים בצורה קצת יותר בוגרת. גם אני
צריך להתחיל לחפש מישהי שתדבר בשפה שלי, ושנבין האחד את השני.
ביחד נוכל גם לבנות בית חם.

והיא? היא כבר מצאה את החבר שלה. הם מייללים בחוץ בכזה תענוג,
וארבעת הגורים שלהם מצטרפים אליהם במקהלה. אין דבר יותר מרגש
מסימפוניית חתולים ערבה לאוזן. נראה לי שהם יהיו הלהקה בחתונה
שלי בסוף השנה.