תשומת לב נבובה או אהדה כנה.
אני יכול לזייף כל אחת
על ידי שימוש באחרת.

זיוף
הוא חוסר זהות,
אבל אינני צריך יותר זהות.
אסגל לי ממחול דמויותיי,
הזיותיי, דמיונותיי, תעתועיי,
את אשר תפתני ראשונה.

אהבת אמת
או רדידות של תשוקה,
שתחלוף וההדים הריקים
לא יבערו בנפש
הצמאה למהלומות חדשות.
לא נותרו בה עוד
פחמים לבערה,
את כולם ניפו שרידי הזיוף הקודם.

אפשר לתאר כל דבר
ולחיות אותו כאילו הוא קיים,
ולא יהיה כל הבדל,
בין אם חוויתי אותו
ובין אם אני יכול לתאר את החוויה.
הקיום בדמיון הוא החשוב;
הקיום במציאות הוא תעתוע כוזב.

אומרים שרגשות תוחמים ומבדילים,
חוצצים במציאות
בין החלק הנמס על לשון אנושית
לבין החלק המסותת באבן הקיום.
אך לאחר שקטפתי את פרחי גני,
חרכתי בעץ סימני מצוקה -
למדתי לאחוז בפטיש הגיאולוגים
ולתקן, שמא לעוות,
את האבן.

ולעתים אני מוצא שהאבן
היא כחצץ, כגרגר חול,
לעומת חומת האומללות
עליה אני צריך להישען,
אליה אני צריך להיצמד,
אותה אני צריך לחבוק
ולגרר בקצות ציפורניי, עד זוב דם,
אם ברצוני למנוע את החמצן
מבערת הגחלים של רגשותיי.
רק כך אוכל להשקיט
את זעקות הספונטניות,
המטפטפות ארס מסעיר
לתוך המים המזוקקים של אגמיי השקטים,
המעבירות על סף דעתי
את מה שדחיתי על סף זה
והותרתי לדלותם של יצריי החולפים.

כשלא הערכתי את הקיום,
לא פלא שלא חששתי מפני זיופו,
ואמרתי כי תעתיק הרגשות
עלול להתנחל במקומם.
כעת כשאני מעריך את הקיום,
אינני חושש מפני זיופו,
כיוון שגיליתי שתעתיק הרגשות
הוא המפלט היחיד שנותר לי
במקומם.

לאחר שחייתי את סבלם של אנשים
אני חי כעת מסבלם,
סופג ממנו עוצמה ועוז.
מוכיח לעצמי
שאני חזק,
ואחרים מתבוססים בידיעתי זו.

החיים
נשלטים על ידי מלים,
עומדים במלים
ונופלים במלים,
ואני
לא משחק במלים,
שולט במלים.

רק במלות יצירותיי אינני שולט -
מלים אלה מזדקרות מניכורי הנבוב,
משתפלות על קימורי ייאושי וכאבי,
מתבוללות בתרקיחי השיעמום
והחיפוש המתמיד אחר אתגרים.
מלים, אשר אינן שייכות לי יותר
מאשר שהן רכושו הבלעדי
של כל אדם שקרא את יצירותיי
או שלא קרא אותן.
מלים, אין להן קיום במציאות -
מלים בלבד.
יש להן קיום
בדמיון.