קרני השמש החמות פרצו דרך הסדק הצר של תיקרת המערה הגבוהה,
פוגעות בפרוותו הכסופה של הזאב הזקן ומחממות את גבו.
אפור פרווה התעורר ופיהק פיהוק זאבי. ביטנו קירקרה והוא כמה
לבשר ארנבת.
הוא קם והתמתח קמעה, מניח לשמש המעירה דרך הסדק להעירו.
הוא הריח גשם באפו, גשם רב, ועל אף כי השמיים היו חסרי עננים
הוא ידע כי סערה עתידה להתרחש. ריח חזק עלה באפו, ריחו של
הסנאי אשר גרר למעורתו בלילה הקדום, ובמיומנות של קצב פשט אותו
מעורו ואכל את בשרו הנא.
היו זאבים אשר נהגו לאכול את טרפם כמות שהוא, אך אפור פרווה לא
היה זאב רגיל.
הוא יצא בזהירות ממעורתו. הוא זכר את אותן הפעמים בהן חיכו לו
בני האדם מחוץ למערה, מפחדים להיכנס פנימה, מחכים שיצא על מנת
שיוכלו לנעוץ בו את כידוניהם ולירות עליו את חיציהם. לעיתים
אפור פרווה כמעט ורצה שיעשו כך.
הוא נהנה מהתחושה של נעיצת שיניו החדות בגרונותיהם, והדם המתוק
כיין הזורם על אפו. דם אנוש. הוא ליקק את שפתיו בעצבנות. הוא
ניסה להיפטר מהתחושות הללו, תחושות הרצח והשינאה לבני האדם. אך
זה היה טבוע בו עמוק מדי, צורת הזאב שעטה לא יכלה להינתק
מהרגשות הללו. זאבים ובני אדם לא התערבבו טוב, אפילו לא אם פעם
היה אחד מהם. הזאב הילך מספר צעדים מחוץ למערה, שותק ומקשיב.
הוא שמע את ציוץ הציפורים, את הליכתו השקטה של צבי צעיר אשר
קרניו הגדלות נראו בבירור מאחורי השיחים בהם התחבא.
אפור פרווה החליט להניח לו לנפשו. משום מה הוא הרגיש צורך עז
לאכול ארנבת.
הוא ריחרח את האויר בציפייה, מצפה למצוא את הריח המוכר שתמיד
היה שם.
היער שרץ ארנבות. נדמה היה כי הם נמצאים במירוץ נגד אפור
פרווה, מתרבים ככל שיכלו על מנת שלא יחסל את אחרון הארנבים
ביער הזה בו נמצאו מאות בשנים.
היה זה מפתיע לא להריח ארנבת באיזור זה של היער. בדרך כלל הם
שכנו כאן בעשרותיהם. הוא עבר את הצבי הצעיר והילך לפני מערת
משפחת השועלים ולפני מערתו של הדוב הזקן. הם היו יריבים נאים,
אפור פרווה תמיד אהב להתקוטט עימם. בעבר היה שוחר שלום. הוא לא
היה פוגע בזבוב וכמובן שלא בבן אנוש מפוחד. אך זה היה לפני
שטעם את בשרו המתוק של נער צעיר או טעם את דמה של אישה הרה.
הוא שנא את אהבתו לבשר אנושי, הוא ידע כי הוא שם בגלל משימה
ולא על מנת שיוכל להרוג אנשים אשר לא היו אמורים להיהרג.
הוא היה צריך להרוג רק אחד, השאר היו חסרי חשיבות, אך עדיין זה
לא התנה לו זכות לפטור אותם מחייהם.
הוא ליקק שוב את שפתיו כפי שתמיד היה עושה כאשר חשב מחשבות
מטרידות.
הוא הגיע לבריכת המים הגדולה, מקור המים העיקרי שלו.
הדוב הזקן כבר היה שם, מלקק את המים בלשונו.
אפור פרווה הוציא את לשונו ומתח את שפתיו לאחור. הוא לא ידע עד
כמה מבין הדוב את מחוות החיוך. הוא ידע כעת כי החיות הרבה יותר
חכמות מכפי שחשב כאשר היה אנושי, אך הוא אף פעם לא ידע כיצד הן
באמת חושבות, אפילו לא עכשיו. מחשבתו למרות כי קיבלה גוון
זאבי, עדיין נשארה כשהייתה, וחיים שלמים של זיכרונות עבר כבר
עיצבו את תודעתו במקום שנותיו כגור זאבים צעיר. הוא לא חשב על
אימו הזאבה כעל אימו, אלא עדיין על אותה אישה קשישה אשר השאיר
מאחוריו. זה היה טיפשי, הוא לא הרגיש כל רגש לזאבה אשר הולידה
אותו אבל כן לגבי אישה זקנה אשר לא יכלה לזהותו. רגש אנושי היה
דבר מיותר החליט, זאבים חשבו בצורה צלולה והחלטית הרבה יותר.
אך הוא עדיין לא יכול היה להיפטר ממחשבותיו ורגשותיו הישנים.
הדוב הרים את ראשו ונהם לעברו.
אפור פרווה זיהה את הנהמה כברכת שלום. שפת הדובים הייתה שונה
מאוד משפת הזאבים. מובן שלא היה אפשר לקרוא לאף אחת מהן שפה.
הנהמה תמיד נשמעה אותו הדבר, התנועות שהתלוו אליה ונימתה עשו
את ההבדל.
אפור פרווה נהם לעברו חלושות בברכה ולה הכניס נימת איום.
הוא עבר קרבות רבים עם הדוב הזקן, ועל אף כי הדוב כמו שאר חיות
היער לא היוו תחרות לאפור פרווה, הוא השאיר לו מספר צלקות אשר
לעולם לא ירפאו.
הדוב התעלם מנהמת האיום וחזר לשתות מהבריכה.
אפור פרווה התקרב והביט בבבועתו. זאב. כמובן, למה ציפה?
הוא ליקק את המים הצלולים וצחק במחשבתו. לחלוק כוס עם דוב. היה
זה ביטוי מוכר בקרב בני האדם. פירושו היה לעסוק עיסקה עם בחור
מפוקפק או להסתובב עם פורעי חוק. אך כעת הגשים אותו אפור פרווה
במובן המילולי וזה הצחיק אותו.
תמיד היה לו חוש הומור מוזר, אך לפחות הוא הכיר בכך.
לאחר זמן מה התקרב הצבי במידת מה של חשש והחל לשתות גם הוא
מהבריכה.
הוא כבר למד כי אפור פרווה איננו כזאבים אחרים. הוא לא חש צורך
להיות להיות בעלה של הבריכה ממנה שתה ולא להניח לאחרים להתקרב
אליה.
הזאב הביט בצבי השותה. הוא חש צורך לנעוץ את שיניו בצווארו של
היצור האצילי. אך היה זה רק הרעב שדיבר, ומלבד זאת, כמה הוא
לבשר ארנבת.
הדוב הרים לפתע את ראשו וגנח.
אוזניו של הזאב הזדקרו אך הוא לא הפסיק לשתות.
הדוב ביקש בעלות על הצבי. הוא ידע כי אפור פרווה איננו אחד אשר
כדי להתחרות איתו על ארוחה, ולכן הוא שאל האם הוא יכול ל'קחת'
את החיה לעצמו.
הצבי המשיך לשתות. לאפור פרווה לא היה מושג האם הוא מבין. מה
חושבות החיות? תהה. הוא ידע במעורפל בגלל מוצאו הזאבי. הוא
נולד זאב ולמד מאחיו ומאימו כיצד לנהוג, אך הוא מעולם לא פתר
את מיסתורין תודעתם. הוא ידע כי אינם רק חושבים על אוכל כפי
שנהג לחשוב כאשר היה אנושי. זאבים ויונקים אחרים היו יצורים
הרבה יותר מורכבים. הוא היה צופה בתנינים או סתם מביט על הדגים
בתחתית הבריכה. הם בילו את חייהם בחיפוש אחר מזון, לא משחקים,
לא סתם עושים טעויות או משתובבים כחיות אחרות. הוא זכר ביטוי
נוסף. אדיש כדג, חסר נשמה כזוחל. הציפורים והעופות ניראו לו
כיופי של הטבע, והיונקים כטבע עצמו. אך הזוחלים והדגים היו
משהו אחר. הם היו שורדים, אך לא דבר אחר. נדמה היה כי הם
קיימים רק בשביל לחיות. עצם קיומם היה הישגם הגדול ביותר.
החרקים לא ממש עיניינו את אפור פרווה. בעבר נהג לפחד מהם, אולי
אפילו להיגעל מהם, אך כעת הם שיעשעו אותו. הוא מעולם לא חשב
האם כואב להם כמו שחשב על יצורים אחרים, או האם יש לו זכות
להפסיק את מעגל חייהם כפי שחשב לפני שהיה תופס ארנבת בשיניו או
מתנפל על אייל צעיר. הם היו מן תוספת של הטבע, כאילו חשב אחד
האלים כי יהיה זה נחמד אילו היו יצורים קטנים אשר יעופו יזמזמו
ויטרידו את האחרים. לפעמים נדמה היה לאפור פרווה כי החרקים הם
בעצם מזון מעופף לעופות ומדי פעם שעשוע לגור דובים משועמם.
הדוב חזר על בקשתו ואפור פרווה נהם בתשובה. נהמתו גבלה באיום
אך עם זאת בבקשה. על תפגע בו היה אומר לו היה אנושי, הנח לו
לשתות ולצאת לדרכו.
הדוב נהם בכעס אך חזר לשתות. הצבי קיפץ לו משם כעבור מספר
דקות, מניח לזאב ולדוב לשתות ללא הפרעה.