פעם הייתה ילדה שלא צחקה ולא בכתה,
רק לברוח היא ידעה.
הייה לה בית אך אותו היא עזבה,
לקחה איתה חולצה ועניבה.
הייתה לה אמא אך היא נפטרה,
הילדה הקטנה סבלה נורא.
גם אבא הייה לה, ואח ואחות,
אבל היא לא רצתה לחיות.

היו לה כמה סיבות שהיא רצתה בגללם למות,
אך היא החליטה שלהמשיך ולחיות בזנות.
היא לא עשתה זאת מתוך בחירה,
אך זו הייתה הברירה האחרונה.

איש אחד לה עצר,
לו את האוטו גררו עם גרר.
האיש אמר לה שהיא נורא יפה,
והיא הנהנה, אמרה לו תודה.
הילדה נכנסה לאוטו,
אף על פי שהיתה עייפה וורודה.
לה הוא הייה מוכר מאוד,
חשבה היא אולי זה הדוד.
נסעו לתחנת הדלק הקרובה,
האיש מילא דלק, ואכל, ושתה.
הילדה נשכבה באוטו, בתנוחה נוחה,
והתכוננה, ראו שהיא מוכנה.

הם המשיכו לנסוע,
הגיעו ליער חשוך,
לילדה הייתה תחושה כי משהו חשוד.
האיש פתח את הרוכסן ועשה את צרכיו,
סירק את שערו ונעל את נעליו.
אמר לה "עופי מכאן" ו"יא חתיכת זונה",
הילדה לא ידעה מה קורה והגיבה ב"מה".
סידרה את השמלה,
"לאן ללכת" היא שאלה.
אמר לה "תחזרי הביתה"
והיא הלכה.
לא ידעה היא לאן,
כי זה הייה רחוק מכל בניין,
אך פשוט התחילה ללכת,
וכנראה שלא חזרה.

הוא רדף אחריה,
רץ ורץ, לא נח לשניה.
והילדה האומללה נפלה.
היא שאלה אותו בתמימות נפלאה,
"מה אתה הולך לעשות לי, מה"?
הוא שתק וסטר לה ופתח שוב את רוכסנו.
היא שתקה, מפני שלא חשה בטוב.
לא יכלה להגיד "לא" כי ידעה שהוא יותר יפגע,
לא יכלה לצעוק כי איש לא ישמע.
האיש הוציא את איבר מינו,
והחדיר אותו בילדה.

הילדה שוב שתקה אבל הפעם מבהלה,
היא רצתה לברוח, לרוץ בשמלת מלמלה.
הוא לא נתן לה, לא איפשר לה לנשום.
הילדה ניחנקה, הכחילה קלות,
ואז לפתע החלה לבכות.
צעקה "אמא" ו"דיי!" אך האיש לא הקשיב.
לא חדל מאת הילדה להשכיב.
האיש הסיר את משקפי האביב,
הילדה זיהתה שהוא אביה, שאלה ולא השיב.
היא התחננה שיעזוב אותה,
שיניח לה לנפשה!
אך האבא רק הרפה קלות מן הצוואר
כדי שילדתו הקטנה תנשום נשימה אחרונה.