לא.
אני לא אכתוב במפורש
את המילה "מוות".


מ-ו-ו-ת.
הפרדת האותיות, תמיד
גורמת לחשוב על משמעותן
של מילים, ולמה
אני (וכל העולם) נתלית/נתלים
בהן כבגלגלי הצלה.
מפני מה?
הלא אפשר להיות אדיש במילים,
ניתן לפגוע בעזרתן
או לשקר
אבל לא ניתן
לתאר כמה הירח זוהר הלילה.


אבל הנושא היה
מוות.
לא באופן ממשי מדי, אלא,
כתהייה-
מתי? ואיך זה ירגיש?
("זה"- איזו מין משוררת את,
את אפילו לא מסוגלת למצוא
ל"זה" כינוי יאות.
מה עם איזה דימוי, או סמל?
לא. "זה".
רגשותייך מתגברים על שכלך.)
אני ילדה, ועדיין
הוא יכול לבוא מחר.
בין אם בדמות הכה-סטיגמטית
של רוח שחורה אוחזת במגל,
או עוטה מסיכה של מכונית
ואולי רק
כמה כדורים לבנים, וכוס תה
(איזו שלווה, כמעט בנאליות).


כמה נדוש, אצל
אנשים חסרי בטחון
להפליג בחלומות על לוויות,
וכמה אהבה בהספדים.
(הספד זה לא חיבוק)
(כבר לא תוכלי לחוש אהבה)


והחיים שלאחר מכן?
אני אסתפק ביכולת
לחרוט שירים
על מצבתי.