אני יושב כעת בחושך, אור הנר מרצד על פניי בעודי כותב לך את
השורות הללו. עבר הרבה מאד זמן מאז שהיינו ביחד. הלילה והקור
והזכרונות כולם חודרים עמוק אל תוך העצמות. אני מניח שבהווה
הזה, כשאני מסתכל אל העתיד המלחיץ והלא נודע ומצד שני מסתכל על
העבר הישן והאהוב, הנוסטלגיה שוקעת. ואני רואה אותך בהווה. את
כבר רחוקה כל כך כבר לא תהיי שלי יותר, ואני כבר לא אהיה שלך.
וכל התיקונים שרציתי לעשות כבר לא יגיעו וכל הלבבות שרציתי
לתקן
ישארו סדוקים ומצולקים. ואיפשהו סביר מאד להניח שישאר בי הרבה
מאד כאב על כל אותם אנשים שפגעתי בהם ועל כל אותם אנשים
שפגעו בי. אני מניח שזאת מהות השמירה הזאת, זאת הסיבה שאנחנו
מחפשים מישהו לחבק בלילה, שיתן לנו ביטחון אחרי יום ארוך וקשה,
שהוביל אותנו צעד אחד קרוב יותר לידיעה, שלהרבה ממה שאנחנו
עושים לא תהייה משמעות אמיתית.

זאת הסיבה שאת מחפשת לך מלאך שיעטוף אותך בכנפיו ויחמם אותך
בשעת הלילה הזאת. זאת הסיבה שאני מלטף את כנפיי כעת
לאור הנר ומתגעגע לחום ראשך על חזי. ולרגע ישנה הבנה והיא שוב
חולפת. האהבה היא הנר היחיד שנותר לנו, שמאיר ומרצד בפינה קטנה
שבליבנו וגורם להאמין שיש עוד תקווה, שכל העבודה, והמלחמות
האישיות, וההשקעה שוות את הכל שאנחנו עושים, את הכל למען מטרה
גדולה יותר ואצילה יותר ושמה אהבה, אושר.  

בעודי כותב לך את השורות הללו, אור הנר מרצד על פניי,אני מסתכל
על הדברים שכתבתי, עוטף את עצמי בשמיכת הפוך, נושף קלות על הנר
ונכנע לבד מול הלילה.