במקלחת, הבחנתי בצבע מוזר על הפטמות. נגעתי קלות ונוזל צבעוני
פרץ החוצה. לא כואב. רק צבעוני.
זחלתי מתחת לשמיכות, אך חוסר המנוחה דחק כל ניצוץ של עייפות.
בדרך למרפאה ניסיתי לגרש כל מחשבה, כדי להשקיט את חוסר
האונים.
הרופאה, ניסתה להרגיע. קודם כל צריך לעשות בדיקות. שאהיה
סבלנית . לפתע ראיתי כאילו היא הופכת לסרטן גדול אדום,
זרועותיה הצובטניות נאספות משדי. במהירות אספתי את ערמת הטפסים
שרשמה לי ונסתי מהחדר. הולכת בקצב פעימות הלב  לבית ההורים.
"אבא", קראתי, ושמעתי את קולי מתנפץ אל קירות החדרים הריקים.
יצאתי לחצר האחורית. אבא היה שקוע בהורדת הכביסה מהחבל, אסף
מגבת, סב על עקביו, הניח אטבים בקופסה קטנה, והתפנה לקיפול
המגבת בקווים מדויקים.
קראתי לו שוב, קולי כמו נתקל בזכוכית משוריינת. הוא שמח
לקראתי. "רק אגמור עם הכביסה וניכנס לשתות קפה", אמר המשיך
בעיסוקו, ואגב כך סיפר בעצלתיים על סיבוב הבוקר השגרתי שלו.
נזכר שלפני הפנסיה לא ידע כלל איך שוטפים כוס, ועכשיו כמעט
החליף תפקידים עם אמא, שיוצאת עדיין לעבודה. כשהרים מבט מחייך,
כמו לשתף אותי בסודו השובב, נקטע פטפוטו.
"מה קרה?" שאל.
ספרתי לו את העובדות בקול חלול. תנועתו קפאה ולחלוחית של ריגשה
הופיעה על קמטי-פניו הנפולים. התפללתי שיעזוב את הכביסה הארורה
ויחבק אותי חזק. מלמלתי משהו ונכנסתי הביתה להתקשר לאמא.
דרך האפרכסת שמעתי שקולה נמלא דמעות. ובסמכותיות האופיינית לה
אמרה לי לבוא. היא כבר תנסה לסדר משהו. שלא אדאג.
"אבא, אני רצה עכשיו לבי"ח, להתראות". צעקתי מן הבית לחוץ,
יודעת שהוא עדיין מסומר למקומו.
צעדתי מרוכזת בתיפוף העקבים על המדרכה. סרטן, בום. סרטן, בום.
חיים, בום. מוות, בום. עיניי מתייבשות ברוח. חייבת להיות חזקה.
חייבת לאסוף את עצמי. כבר לא כועסת על שאינו האבא שרציתי
שיהיה. הוא מאכזב. תמיד אכזב.  למה לא חיבק אותי?
אולי אני בעיצומו של חלום ביעותים, ועוד מעט אתעורר, ואוכל שוב
לצלול  לשינה מנחמת? מרגישה מועקה. מערבולת שכל סיבוב שלה חותך
אותי בפנים. רק חרדה. דרך בלי סוף.
כשהגעתי לחדר-מיון, הייתה אמא עסוקה בהרצת העניינים בדאגנותה
המעשית. ואני נתמכתי בקיר.
כשהייתי ילדה, התעוררתי פעם באמצע הלילה אל כרית ספוגה בדם
שנזל מהאף. הם לקחו אותי לבי"ח. אבא החזיק אותי "על הידיים"
ואני הבטתי אילמת אל שורת הפלורוצנטים במסדרון הארוך, מרגישה
קרובה לאבא.  ואיש עם מעיל לבן וצלחת עם חור שמסתירה לו חצי
פנים, בדק אותי. פחדתי ממנו כי חשבתי שעוד מעט העין תצא לו
מהצלחת. האיש עם המעיל הלבן הוציא משהו אדום מהאף שלי ואמר שזה
הקריש. בכיתי חזק. בדרך הביתה נרדמתי בזרועות אבא .
"אמא, שמעת פעם שיש לכרישים שני אברי מין? אז אולי יש לי כריש
שמשייט להנאתו בתוך הציצים שלי?"
"תגידי, מה קרה לך?"
"אני עייפה עייפה. עבדתי במשמרת לילה ומאז לא ישנתי. ואם הרופא
לא יופיע בזמן  הקרוב אקח את עצמי, עם כל הדגה לנוח באקווריום
הראשון  שאמצא."
"אין צורך, התפנתה מיטה, תשכבי עליה."  אמרה אמי בקול יבש ,
חסר הבנה.
מתוך נמנום, שמעתי אותה  מספרת לרופא על הנוזל הצבעוני. הרופא
ניגש אלי וביקש שאסיר את החולצה. בגלל המישוש נטף מעט נוזל
(ואף לא כריש אחד). אמא שאלה מה זה. הרופא הסיר את משקפיו והחל
לצחצחם בחלוק, השהה את תשובתו. לחשתי לאמא שנורא לא בא לי על
סרטן. היא השתיקה אותי. המשכתי בגיחוך עיקש ללחוש שאני מפחדת
פחד מוות.......
היא סירבה לשמוע את תחינתי  לנגיעה מרגיעה. הסטתי ראשי הצידה
על הכרית ועצמתי את עיניי.