הם עברו לגור קומה מתחתינו כעבור כמה חודשים. זוג צעיר שרכש
דירה קטנה, ברחוב שקט. מכיוון שיתר דיירי הבית היו מאד
מבוגרים, נוצרו בינינו יחסי ידידות. יוצאים לבלות ביחד, קופצים
לקפה, צוחקים שאנחנו מפיחים חיים בבניין עם כל יתר הזקנים
שמסביב. צביקה עבד עם ציוד כבד, ולעיתים קרובות היה חונה מתחת
לחלון שלנו טרקטור גדול זה או אחר. כשהיה מתחיל את יום העבודה
שלו בארבע לפנות בוקר, הייתי מקטרת לה שהוא מעיר את כל הרחוב
עם הרעש של "השופל" שלו.
כשידעתי שאני בהריון רצתי לספר לה. היא צחקה, גם היא היתה
בהריון. לא תכנונים מיוחדים, מיקריות צרופה. ישבנו ימים ותכננו
איך נגדל אותם ביחד. חלומות של צעירים. צביקה אמר שהבן שלו
יהיה כדורגלן. "מגיל אפס אקח אותו למשחקים. אשים אותו על
הכתפיים, לפני שילמד לדבר ילמד להגיד את שם קבוצת הכדורגל
שלי." חלומות של צעירים, תמימות נעורים.

ואז התחילה המלחמה. מכיוון שגייסו את הבעלים שלנו היא עברה
לגור אצל אמא שלה.

זה היה בוקר ככל הבקרים. שום סימן מזהה, שום הרגשה רעה, יום
רגיל. יצאתי בבוקר לעבודה, חזרתי. בכניסה לבניין על הקיר היה
תלוי הפתק. צבא הגנה לישראל מודיע על פטירתו של...

עמדתי מול המודעה, קראתי  שוב ושוב ולא מאמינה. מרימה עינים
לקומה השניה, הכל מוגף, שום קול. בטח יש פה איזה טעות. לא יכול
להיות. מנסה לשכנע את עצמי, אבל הקור כבר מתחיל לחדור לגוף,
הפחד מחלחל ואני מתחילה לעלות במדרגות. עולה במדרגות בלב כבד,
פוחדת להגיע לקומה השניה. אפילו אי אפשר לברוח קודם הביתה, כי
אני בקומה השלישית וצריך לעבור קודם דרך הקומה השניה. אני
מגיעה לקומה השניה, הדלת קצת פתוחה אני נכנסת. אמא שלה עומדת
בכניסה עינים אדומות, מוחה דמעות בממחטה, מראה לי על דלת חדר
השינה. אני פותחת את דלת חדר השינה והיא שם שוכבת ובוכה, מרימה
עינים אלי. נפלנו אחת לזרועות השניה וזעקות השבר יוצאות
משתינו.
קורסות על המיטה בבכי, מתחבקות, בוכות, זועקות, בוכות, בוכות,
בוכות.

והיא זועקת לי - תשברי לבעלך את הרגלים! תשברי לו אותם! הוא
אולי יהיה פצוע, הוא ישכב בבית חולים, אבל הוא לא יהיה מת.
תשברי לו את הרגלים! וזעקות השבר לא מפסיקות לצאת מתוכנו.

והיא מספרת לי שצביקה היה בן יחיד. כשהגיע זמן הגיוס צביקה בחר
ללכת ליחידה קרבית. אבא שלו לא הסכים לחתום לו על הטופס. צביקה
אמר לאבא שלו, אבא אם אתה לא חותם לי, אני לא אהיה הבן שלך
יותר. אני לא אדבר איתך לעולם. והיא זועקת בבכי -  ועכשיו הוא
באמת לא ידבר איתו יותר לעולם.
ועוד מספרת, כשבאו והודיעו לה ביקשה דבר אחד. לראות את צביקה
פעם אחרונה. בהתחלה התנגדו, לא הסכימו, אבל היא שאלה והם ענו
שכן, הוא "בחתיכה אחת". היא הסבירה שהיא אחות במקצועה, רגילה
למראות קשים,היא מוכנה להכל. אבל היא חייבת לראות את צביקה.

כי ככה בלי לראות, תמיד תהיה בטוחה שאולי עשו טעות. אם תשמע
דפיקה בדלת בשתיים בלילה, תחשוב אולי זה הוא שחזר. עד שאני לא
רואה שהוא מת, אני לא נותנת לכם להכניס אותו לאדמה. הם הסכימו.


וכן. זה היה צביקה.

גלעד נולד כעבור כחצי שנה. הוא מעולם לא הכיר את אביו.