היה היה פעם לפני שנים רבות בארץ רחוקה מאוד... אדם

לאותו אדם היה אוצר, אוצר שערכו לא יסולא בפז, אוצר כל כך יקר
עד שכל פעם בו נגע האיש, או הביט באוצר שלו היה מתמלא בשמחה
ופניו מוארות בחיוך.
אותו אדם, כרבים אחרים, קיבל את האוצר מלידה, הוא לא ידע איך
נראים החיים ללא אותו האוצר, הוא אפילו לא ידע שקיימים אנשים
חסרי כל, ללא אוצרות משלהם.
אולם שלא בדומה לכל שאר האנשים אותו האיש היה קצת טיפש, או
אולי תמים, (תלוי איך מסתכלים על זה), במקום להסתיר את האוצר
שלו במקום בטוח כמו רוב האנשים ולאפשר גישה רק לקומץ מועט,
אותו אדם הציג לראווה את האוצר, השאיר אותו חשוף לעיני כל.
יתרה מכך, אותו אדם אף נתן לאנשים לגעת באוצר, להשתומם מיופיו
ואף לשחק בו קצת, לחוש במגעו העדין, הוא אהב לראות את חיוכיהם
המופתעים, השמחים, כשבחנו ואף שיחקו קצת באוצרו...
אולם רוב האנשים לא היו כל כך זהירים, שלוש פעמים נפל האוצר
מידיים מרושלות, בשתי הפעמים הראשונות האוצר רק נסדק מעט, אולם
לא איבד ולו דבר מחנו, יופיו והדרו, בפעם השלישית לעומת זו,
התרסק האוצר על הרצפה בעוצמה ונשבר לרסיסים.
האיש, כך היה נראה, נשבר ביחד עם אוצרו.
הוא איבד את הרצון להמשיך ולחיות, איבד את כל רכושו, איבד את
חבריו, אפילו את שפיותו הוא החל לאבד...
וכך, כשרסיסי אוצרו של האיש אסופים בקפידה ומונחים במקום
המסתור שלהם, יצא האיש לדרך לא נודעת, הוא ואוצרו איתו, נודדים
בדרכים.
רוב הזמן האיש קיבץ נדבות, הוא היה יושב על אחת הדרכים בהן
עבר, במשך ימים שלמים, עם ידו מושטת וראשו מורכן, מידי פעם
קיבל כמה פרוטות, מידי פעם כמה פיסות של לחם או פרי, מידי פעם
היה מבלה ימים ולילות מבלי רחמיה ולו של נפש חיה אחת.
לבסוף האיש התדרדר לגניבה, תמיד היה עושה זו בלילה, גונב מעט
מאנשים שיש להם אוצרות משלהם, מאנשים שידעו וטרחו לשמור עליהם
בקפידה, להסתיר אותם. הוא כל כך קינא באנשים הללו, כשהיה רואה
אותם עיניו היו נמלאות דמעות וידו נשלחת באופן בלתי מודע אל
מקום המסתור שלו, פותחת אותו מעט וממששת את הרסיסים השבורים של
אוצרו.
כך זה נמשך במשך שנים רבות, האיש כבר התרגל לחיים ללא אוצרו,
כמעט ושכח הוא איך היו נראים החיים כשהאוצר עוד היה שלם
וברשותו, כמעט ושכח הוא איך זה להיות מאושר, אך זיכרון עמום
עדיין נותר בקירבו, זיכרון שהיה כמו מיתר דק ומתוח, מיתר שהיה
ממלא אותו בגלים של כאב למראה אותם האנשים ואת פניהם המאושרות
נוכח אוצרותיהם היקרים.
יום אחד נקרתה בדרכו של האיש נערה נחמדה, בתחילה ראה האיש רק
את זוג כפות רגליה צועדות על הדרך עליה ישב, כשהרים את ראשו
לאיטו יכול היה לראות את פניה, את חיוכה הקורן ואת עיניה, הוא
נוכח שעיניה מלאות היו בטוב, קצת בחשש שלח האיש את ידו כלפי
מעלה, בתנועה מבקשת, כף ידו קעורה, עיניו מביטות בתחינה
אילמת..
הנערה הושיטה יד לתרמיל קטן שהיה תלוי על כתפה, היא הושיטה
אליו יד...
הנערה רוקנה את תכולת ידה לידו של האיש, האיש הביט בכף ידו, לא
היה שם הרבה...
הנערה הביטה בו בפנים מלאות צער והתנצלה על כך שלא יכלה לתת
יותר.
האיש הנהן בראשו בהבנה, הילדה יכלה לחוש בכאבו והביטה בו
מלמעלה כשגל ענק של רחמים שוטף אותה...
היא כבר התכוונה ללכת, אך פשוט לא הייתה יכולה לעזוב כך את
האיש המסכן, היא התכופפה מטה, בעודה מתכופפת היא פתחה את
נרתיקה וחשפה את תכולתו מול פניו של האיש..
בתוך נרתיקה היו כלים רבים, הנערה הסבירה לאיש שביכולתה לתקן
את אוצרו השבור, הסבירה שהיא עשתה זו בעבר, הציעה לו את
עזרתה...
האיש כמעט ולא ידע מה לעשות, ההצעה הפתיעה אותו כל כך שבקושי
יכול היה לדבר, לבסוף הצליח אולם לגמגם את הסכמתו ואת תודתו.
הנערה חייכה וביקשה ממנו לפגוש אותה, בקרחת יער, דרומית לאותה
הדרך, בחצות הלילה.
האיש חייך בפעם הראשונה מזה זמן כה רב והודה שוב לנערה על טוב
ליבה, באותו הלילה ניגש הוא לקרחת היער והחל לחכות שעתיים
מוקדם יותר ממה שנקבע, למקרה שהנערה תחליט להקדים, כדי שלא
יפספס אותה.
את השעתיים הראשונות הוא חיכה כשחיוך על פניו, את השעתיים
הבאות הוא חיכה כשפחד מוזר וקר מתחיל לחלחל לקירבו, את שארית
הלילה הוא חיכה כשתחושת ייאוש אופפת אותו, את היום שלאחר מכן
הוא חיכה בתחושה עמוקה של אכזבה, את שארית השבוע הוא פשוט
חיכה, אפוף באותו כאב שאפף אותו ביום שאוצרו נשבר, אולם בניגוד
לאותו היום, דמעותיו כבר היו יבשות ונגמרו ממזמן.
האיש החל לחפש את אותה הנערה שהציעה בנדיבות לשקם את אוצרו, אך
היא נעלמה כרוח רפאים..
לבסוף מתוך ייאוש שלח האיש יד רועדת את מקום המחבוא שלו, פתח
אותו ושלף החוצה את רסיסי ליבו
האיש זרק את הרסיסים על הרצפה ודרך עליהם, מקלל את היום בו
קיבל את האוצר הארור, את היום בו נולד...


מוקדש לפייה הטובה שנעלמה...