שכבנו במיטה, מזיעים, אני שוכב על הגב והיא על הצד, ראשה מונח
על חזי.
"על מה אתה חושב?" היא שאלה.
"עליך" עניתי, למרות שזה לא היה נכון.
היא חייכה "מה אתה חושב עלי?"
"סתם, עלייך, בכלליות" עניתי.
"מה זאת אומרת בכלליות?, אתה חושב על השם שלי? או על איך שאני
נראית?"
"לא יודע, אני סתם מהרהר עליך".
"אבל על מה בדיוק?" היא צחקה.
"אני חושב על זה שאני אוהב אותך" אמרתי.
"אתה חושב שאתה אוהב אותי?".
"לא...אני באמת אוהב אותך ואני חושב על זה" עניתי.
"אז אתה אוהב אותי?".
"כן".
"באמת?".
"כן".
היא השתתקה לרגע ואני עצמתי עיניים.
"גם אני אוהבת אותך" היא התחילה שוב לדבר.
לא עניתי. הייתי עייף וכבר הגעתי לשלב שבו הכל נהיה מעורפל ממש
לפני שנרדמים.
"אבל אני לא מבינה" היא התעלמה מחוסר התשובה שלי והמשיכה, "אם
אתה אוהב אותי ואתה יודע שאתה אוהב אותי אז למה אתה צריך לחשוב
על זה?"
המילים שלה כבר נהיו מעורפלות ואני שקעתי לחשיכה נעימה כשברקע
עוד הצלחתי לשמוע את המילים "אתה ער?" ואז נרדמתי באופן סופי.

התעוררתי בבוקר, היא כבר היתה לבושה, אוספת את הדברים שלה לתיק
קטן. הלכתי למקלחת להתרחץ, כשחזרתי היא כבר היתה מאופרת ומוכנה
לתזוזה.
"בוקר טוב" היא אמרה, "התשלום יהיה מה שסיכמנו מראש פלוס 300
שקל על הטקסט שהבאת לי לקרוא".
"אוקיי" אמרתי לה.
"אני יודעת שלא קראתי את הכל אבל פשוט נרדמת באמצע".
"אין בעייה" עניתי. ניגשתי אל המכנסיים, הוצאתי את הארנק
ושילמתי לה. היא חייכה ועזבה את חדר המלון. התיישבתי על המיטה,
מסתכל על הארנק, התמונה היתה שם, כרגיל. הוצאתי אותה והסתכלתי
עליה.
סיגל ואני, לפני שנה בערך, מחייכים ומאושרים. החזרתי את התמונה
לארנק ונשכבתי על המיטה. למה אני עושה את זה לעצמי? הרי מאיפה
שהיא נמצאת היא כבר לא תחזור. אני מתגעגע למשחקים הקטנים שלנו
ולשאלות הקבועות שלה, שבסופן היא היתה מתנפלת עלי, כאילו
כועסת, ואז היינו מתגלגלים וצוחקים.
אבל אני חייב להתגבר עליה, אמרתי לעצמי, זאת הפעם האחרונה שאני
עושה את זה...