כך היתה עומדת שם, בין הפנס החלוד והכבד ובין החלון, בחלל
הגדול של ראש המגדלור המתפורר בו גדלה.
האור החולף האיר בנסעו את האבן האפרפרה הסדוקה, את פיסות הקיר
שנכלאו מאחורי קורי העכבישים, שאחד מהם נפרש למטה מפינת התקרה,
כמו וילון משי, מתנופף קלות ברוח היבשה שפרצה מבחוץ. האור חלף
על פניה, טווה צללים נעים ונמוגים בין אפה ללחיה, אפה לשפתיה,
מבריק בשיערה השחור וממשיך שוב לקורים, לקירות, מאכיל את
הסדקים בטיפות נוספות של אור.
והוא, האומלל, עמד שם, למטה, במרחב העצום, השטוח והסדוק שהיה
שדה השממה האין סופי עליו האיר המגדלור, שיערו ובגדיו מרוטים
ממגעם של השיחים הקוצניים והשדופים שהיו פזורים בשדה,
האובייקטים היחידיים בשדה, מלבד המגדלור, שחצו את גובה הקרקע.
הסדקים שהשתרעו והסתעפו על כל פני השממה כורידים ריקים, נראה
היה כאילו אין האור מצליח לחדור לתוכם, כמו היו רשת של חורים
שחורים שבמבט מהמגדלור נתנה לשממה את מראה החרוך והמתקלף.
שנים שהיה הולך בשדה הזה. הוא הגיע מהגבעות הירוקות שעיטרו את
האופק הרחוק כל כך עכשיו, כך עוד יכל לזכור. לפעמים היה מועד
ונופל כשאחד השיחים ננעץ בנעלו או בשולי מכנסיו, והקוצים היו
קורעים בסיבי בגדיו, מושכים שריטות רדודות בפניו, תולשים
בשערו. ואולי היו אלה הסדקים העמוקים, אולי חרטום נעלו היה
ננעץ בהם וכך היה כושל קדימה, מוחץ בפניו שיח קוצני ויבש. כך
היה הולך בשדה זמן רב, אך לא רב מספיק כדי שישכח רסיסי זיכרון
מהגבעות הירוקות ההן. כעת היה עומד מול המגדלור, נושא את ראשו
ופוער את פיו היבש, מנסה להתמקד בדמות שהוארה לסירוגין, אשר
צילה הדק והמתוח הוטל מטה, על הקרקע המצמיאה, ומיד ממהרת
להמשיך ולצוף במהירות הצידה, כאילו מחשש שמא  ישלוט בה
הישימון, ושוב חוזרת ומתהווה באותו מקום, לא נעצרת לרגע
וממשיכה לנוע, כמו שושלת של רוחות שאי אז החלה הראשונה שבהן
באותו מסע לאורך אותה קשת קבועה, ומאז ממשיכות אותו כל בנותיה
ונכדותיה שבאו אחריה.
הוא הקיץ מהירהוריו, ראייתו, שנתערפלה מהתבוננות בצללים
הממהרים, התמקדה שוב, פעם נוספת נשא מבטו אל מקור הצללים, אל
הדמות במגדל. האור החזק והמסנוור שהיה חולף דרכה, דומה שהיה
הופך את שמלתה הלבנה לשקופה ובוהקת, משווה לדמות הילה שלפעמים
היתה מעלה בליבו ספק, אם היא אכן נוכחת במגדל.
הוא לא היה בטוח, אבל מהמרחק הרב שהיה ביניהם נדמה היה לו כי
היא אינה טורחת להטות אליו את עיניה, אלא עיניה מקובעות בנקודה
מסוימת אי שם בשדה, והוא לא יכול היה לומר אם זהו אחד השיחים
בו היא מתבוננת בסיפוק קר, מרוצה מגובהה הרב, ואולי היה זה
הגבול הרחוק בין השממה לירוק הבהיר, של תחילת אותן גבעות.
הוא המשיך להתבונן בה, ניצב שם ללא ניע, אולי אם ימתח את קומתו
מספיק תבחין בצילו שלו. הוא לא ידע אם לפחד שמא תבחין בצילו
ותגרש אותו משם, או לקוות בכל ליבו שצילו יתחבב עליה, אולי
תמצא בו משהו חדש, אולי בצילו המסתורי יהיה משהו שאין בצללים
אחרים. אולי... תחושה כבדה עלתה אל גרונו והעיקה על חזהו.
דמעות מהוססות בקעו בכח מזוויות עיניו, צורבות אותן, מסמנות
שבילים אחדים של צלקות צרות במורד פניו. עודנו עומד זקוף
ומתוח, ניסה להפוך פניו אל האופק שהיה פעם ביתו, וצווארו כמו
ננעל, לא מאפשר לו לחרוג ממראה השממה שפעם עוד היה לו לזרא,
ממראה המגדלור בו מעולם לא הבחין בהשקיפו על השממה מגנו הקטן
שבגבעות, וכעת היה הדבר היחיד בו קיווה למצוא נחמה.
למעלה במגדלור, חצה רעד קל את כתפיה, כאשר החדר התקרר מעט
בהגיע שעת הדימדומים. היא לא התכוננה לפנות לחדרה. חדר לא היה
לה במגדלור. עיניה העיוורות המשיכו לבהות את בהיית הנצח אל תוך
חלל השממה, חוצות את השמים שמעל לאדמה, מגששות את האופק,
מזדהות עם החרכים הפרושים למטה, כסוקרות דבר מה מת שמעולם לא
רצו להידמות לו, חולפות גם על הצל שהגיח מהכלום, זוכרות את הכל
כעוד טיפה שחורה באגם נטול גוון.
הוא ניער את פניו מהדמעות, שואף את השממה, חורץ בה את ריאותיו,
ונשף יבבה חרישית. איני יודע אם כאב בשל עיניה או על צילו, כך
או כך החליט להמשיך אל מעבר לאותו מגדלור, שתלווה אותו דמותה
רחוק ככל שיטיל אותה הפנס שחרק ונאנק מעליו. הוא חצה את
המגדלור, כעת היה בגבו אליו. לא.
הוא חג על עקביו, צעד בחזרה אל המגדלור, מתבונן מטה שלא
להסתנוור מהאור הנורא. כשהיה כבר קרוב למדי, נשא את מבטו
באיטיות, מכוון אותו אליה, רווה במבטו את כתפיה, את שיערה,
שבריר לחי חיוורת, גבה הצחור, ואז הסיט את מבטו במהירות אל
הפנס. האור עטף אותה שוב, עובר ונעלם מאחורי כתף שמאל, בוקע
שוב מכתף ימין, ואז שוב מאיר על השממה בכל הדרו.
הוא הידק את מבטו על  האור, על הפנס, קורע לרווחה את מבטו,
מתעלם מעיניו הדומעות, שפתו התחתונה נאחזת בין שיניו. האור חרך
את קצוות ראייתו, שולח לשונות אש בעיניו, הולך ומשחיר את
עולמו. המראה שלה, אפופת אור ובוהקת, נצרב לעד בזיכרונו, ממלא
את ישותו כמראה האחרון שיראה לעולם. חריקות הפנס הכבד והחלוד
גרמו לנימי אוזניו להתפקע, התעמעמו ונבלעו בדממה. הוא הסתובב,
ושוב החל לצעוד אל אותו כיוון בו צעד תמיד, הכיוון שלעולם יהיה
מנוגד לגבעות, אשר את מראן כבר התחיל לשכוח. במסעו שעוד יתמשך
לעד בתוך שדות אינסופיים של שממה, במסע בו לעולם לא יפגוש זולת
קוץ ושיכחה, במסע בו רק בדידותו תארח לו לחברה, אינו רוצה
לראות או לשמוע דבר, מלבד אותה דמות אפופת אור מסמא במיגדל,
מלבד אותה תחושת אפסות לנוכח צילה הזוהר, צל של דמות מושחרת
בתוך גלימת אור.
As she counted the spiders
As they crawled up inside her