אני לא רוצה לתת לך לחדור פנימה, אבל אתה חודר בכל זאת.
כל כך עמוק לתוך הלב שלי, הדם שלי זועק את שמך, אני לוחשת:
שש... אבל זה לא עוזר.
אני פותחת חלון לעולם ומצפה לראות ים, אני רואה עץ.
הייתי נוטעת את עצמי באדמה הזו אם היו לי מים והכל יבש.
אני לוקחת עוד לגימה ומפחדת ממה שמחכה לי בתחתית הבקבוק.
אני שוקעת לקרקעית ואתה מושך אותי חזרה למעלה.
העולם הזה למטה לא נותן לי מנוח ולו לרגע.
וכסוף סוף המים רוגעים אני נחה בזרועות האלה, עד המערבולת
הבאה.
השפתיים שלך מעבירות בי רעד של עונג טהור והדם זועק: בוא אלי,
קרב אלי, תן לי מעט מהטוהר שלך, שלעולם לא יהיה שלי.
והדם שלי זועק את שמך, אני לוחשת: שש... וכשהוא שקט לרגע, אני
שומעת את דמך קורא: בואי אלי, קרבי אלי, תני לי לחוש את הרעד
שיצרתי אני.
ואני נענית לקריאתו, עד שלא נותר מרחק בינינו. אני מרגישה את
העור שלך, אתה כל כך חם. הטמפרטורות שלנו מתאזנות.
אל תיתן לי ליפול, אני לא אתן לך ללכת אם רק אוכל.
וכשאתה כבר בתוכי אני אלחש את שמך חרישית, לאוזניך בלבד, ואתה
תלחש את שמי שוב ושוב, עד שלא יהיה הבדל בין השמות.
וכשכבר תישן, הילת אהבה מקיפה אותך, הילה שהשארתי סביבך ובדמך,
אני עוד אהיה ערה. אני לא רוצה לאבד אף רגע בזרועותיך.
אני אלחש את המילים האסורות שלנו בלי תשובה, ואדע, לנצח אדע.
אני לוקחת עוד לגימה ואתה עדיין כל כך יפה.
לעולם לא תחדל להיות יפה.
וככל שהמרחק בינינו מועט יותר, אתה יפה הרבה יותר, ועכשיו
אנחנו צמודים ואתה חם.
אני אעצום עיניים ואנשום אותך.
אני שיכורה ממך בלי תופעות לוואי מלבד בכי שקט.
אתה לוחש: שש... אבל זו דווקא השתיקה שלך שתעצור את הדמעות.
אתה לוקח עוד לגימה מהדמעות שלי ומשתכר.
עכשיו שנינו אבודים זה בזו, זו בזה וזה טוב, כל כך טוב.
מי שיאמר לנו לחדול ודאי יודע שהוא טיפש. אין לנו דרך להפסיק,
בטח שלא עכשיו.
תן לי לטעום אותך עד שלא יוותר טעם עוד, עד סוף נצח הנצחים.
עולם, תן לנו להישאר כך עד שנישאר רק שנינו בך.
אני פוקחת עיניים ומצפה לראות אותך, אני רואה אותך.
אתה נותן לי מים ומזין אותי.
אני נוטעת את עצמי באדמה הזו וזה טוב, כל כך טוב.
אני רואה אותך וזה טוב, כמה זה טוב, כמה זה רע.


מוקדש למיכאל, על מים רבים כל כך שנתת לי