"מי שיודע אינו מדבר, ומי שמדבר אינו יודע. אבל בני האדם
אינם יודעים זאת."
                           (צ'ואנג - טסה)

ליאון ישב בראש השולחן. לפניו הייתה מונחת קערה גדולה עמוסה
בפירות טריים. הוא לקח ממנה תפוח עסיסי, והחל לקלף אותו
בעדינות בעזרת הסכין החדה. שרה ודינה, בנותיו, התעמתו בטונים
גבוהים על המצב הפוליטי. ליאון חתך פלח קטן, ליטש את פינותיו,
והכניס אותו אל פיו. הוא שמע את שרה מפתחת רעיון על ריסוקו
הכלכלי של המעמד הבינוני. הוא לעס את התפוח בשקט והאזין לה.
המילים פרצו ממנה בשטף משכנע. היא דיברה על בעלי ההון ועל
שליטתם העתידית בעולם. ליאון שתק.

על השטיח הרחוק ישבו שתי בנותייה הקטנות של שרה ושיחקו עם
בובת חרסינה ישנה. אביהן ישב לידן על השטיח, והשגיח בהן. הוא
הזהיר אותן לבל יפילו את הבובה על הרצפה. הבנות הנהנו בחוסר
סבלנות. ליאון הביט בחתנו ודמיין אותו בצעירותו. הוא זכר את
שיערו הארוך ואת חיוכו המהוסס בכניסה לביתם הקטן, בעת שנישק את
המזוזה. הוא זכר את הלילה ההוא של סוף ספטמבר, בו בתו הבכורה
מיאנה לחזור הביתה. השעה הייתה מאוחרת, הימים היו אחרים כל כך.
הוא נעל את נעלי הבית המרוטות, ויצא לשוטטות לילית ארוכה
אחריה. הוא סרק את אחד העם, את בלפור, את חלקו הדרומי של מאזה.
עד מונטיפיורי הגיע כשראה אותה ואת חתנו שעונים על רכב חונה
ונוגעים זה בזו בתשוקה עצומה. הוא הבין שבתו פרצה לה מסלול
משלה, סב על צעדיו, עלה לביתו בנחישות, ופנה למיטתו. מעולם לא
סיפר לה על כך, גם לא למחרת היום כשניסתה לפגוש את מבטו,
מתחננת למחילה. בארוחת השבת         הבאה יספר לה, החליט.

ליאון הביט בנכדו הצעיר יושב על הכורסא ועיניו חסרות מנוחה.
רגלו הימנית טופפה בעצבנות על רצפת החדר. כשהיה צעיר יותר, היה
יושב על ברכי סבו בעיניים זורחות, וליאון היה חותך עבורו פלחי
תפוח זעירים. נכדו היה אוחז את הפלחים באצבעותיו השמנמנות
ותוחב אותם לפיו. אחר כך היה מחייך לעבר סבו ומנפנף בשתי ידיו,
מתאווה לפלח נוסף. לאון הביט במבטו העגמומי על הכורסא הרחבה.
טרדה גדולה נראתה רובצת על גבו. מה שלום הנכד שלי, הוא תהה
לעצמו, מי הוא היום? ליאון כבר לא הכיר אותו. הוא הצטער על שלא
שוחחו באמת כבר שנים רבות. מאז שהתגייס הנכד לצבא החל ליאון
לקרוא עיתונים ביסודיות רבה. כל בוקר היה מתעורר, לובש את
חלוקו, פותח את דלת הבית ומחפש את הכותרת הראשית. הוא קרא את
כל הפרשנויות הצבאיות בחרדה, ואף כתב, מדי פעם, מכתבים למערכת.
הנכד הציץ בשעונו והביט בהוריו. הם לא הבחינו במבטו.

דינה חייכה אליו. ליאון הביט בה כשעזבה את השולחן והתיישבה לצד
גיא, שישב בפינת החדר וקרא את אחד המוספים מעיתוני סוף השבוע.
דינה הציצה גם היא במוסף. גיא השעין את ידו על כתפה ואסף את
גופה אליו. היא שאלה על הכתבה שקראו בה והוא סיפר כשידו ממששת
את בטנה התפוחה. ליאון הבחין בשקט נסוך על הבעת פניה. הוא
קיווה שהשקט הזה אמיתי. הוא ייחל שהחזרה של גיא הביתה תצליח.
הם בחרו מחדש אחד בשני. הוא קיווה שהבחירה תוכיח את עצמה.

ליאון בצע את התפוח בסכינו במיומנות רבה. הוא נזכר במדריד של
צעירותו. הוא היה אז חייל פשוט במלחמה צודקת. הוא זכר את
געגועיו הצורבים לרחל, את בקבוקי היין הגדולים, את הלילות
המאובקים במחסני ומרתפי העיר השסועה, את מכנסיו החומות הגדולות
ואת הגוף הצעיר וחסר הפשרות שלבש אותם. לפתע גם נזכר בדייגו
אנריקה. הוא ראה את חיוכו החם, את אפו הסולד, את הצלקת שעיטרה
את לחיו השמאלית. שנים רבות עברו מאז נזכר בדייגו אנריקה
ובמלחמתם המשותפת בגנרל פרנקו, במדריד של שלושים ושש. הוא  זכר
את עמידתם המרושלת של אנריקה ורובה הצלפים שלו, את המכתבים
הארוכים שכתב לאהובתו בסן סבסטיאן הקפואה. הוא זכר את  אנריקה
אוחז בכתפו בסימטה צדדית, גשם עז ניתך בפניהם, ומבטיח לו שהם
נשארים חיים לספר על המלחמה הזו. ליאון שאל את עצמו היכן נמצא
כיום דייגו אנריקה, האם הוא בין החיים, האם גם הוא סועד כרגע
את ארוחת השבת עם בני משפחתו. המחשבה שעשעה אותו.

"נברך?" - שאל בנו. ליאון הנהן. הוא שילב את ידיו.
"נברך שאכלנו משלו", הוא אמר.
"ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול חיינו!", פצחו ילדיו במקהלה,
 כל אחד ממקומו בבית.

ליאון הציץ ברחל שישבה לצידו. הוא הביט בעיניה המקומטות,
בישיבתה האצילית. מבטה היה נתון לנכדותייה שהעבירו זו לזו את
בובת החרסינה. בידה היא פרעה את תסרוקתה. בעיניה זיהה חיוך
שובבי של שביעות רצון.

לפתע ידע.
סתם כך, ללא הודעה מוקדמת ידע.
הוא מלמל את ברכת המזון מתוך הרגל, וידע בבהירות גמורה, שלחייו
הייתה תכלית, שעשה דבר מה. הוא הביט במשפחתו, צייר את בית אמו
בפרבר קטן של סביליה, חשב על דייגו אנריקה ועל נעוריהם שנגדעו
טרם זמנם, בשלושים ושש במדריד, וידע. הוא הבין שלחייו יש
משמעות, גם אם לא יצליח לעולם לכמת אותה למילים. הוא ראה ערך
אמיתי בקיומו. רעד קל פילח אותו, שפתיו מלמלו מעצמן את שיר
השירים, ליאון בהה בתקרה.

נכדו הצעיר קם מן הכורסא והצטרף לשולחן בהבעה נבוכה. עיניו היו
נעוצות בקערת הפירות. בובת חרסינה השמיעה קול נפץ עז. חתנו אסף
אליו את בנותיו המבוהלות והבליע חיוך קטן בין שפתיו.  צחוק
גדול מילא את חלל הבית, צחוק פרוע וחסר מעצורים.
היה זה צחוקו של ליאון.