New Stage - Go To Main Page

אוגוסט קול
/
מגלומניה סוג ב'

ישבנו יום אחד, אני ואחד החברים הכי טובים שלי - יוחאי.
היה זה לאור היום, בבית קפה ממוצא במרכז תל-אביב, הוא פנה אלי
על רקע הקפוצ'ינו והסלט שעיטרו את השולחן, ומפיו נשמעו המילים
הבאות:
"גוסטי (כך הוא קורא לי, ללא ספק אחד מקיצורי שמות המכוערים
שידעה האנושות), אני חושב, אפילו בטוח, שהעולם מסתובב סביבי,
שאני המצאתי אותו, שהכל קשור איכשהו אלי, שכשאני נולדתי, אז
התחיל הכל. גוסטי, נראה לי שאני המצאתי את כולם, גם אותך בין
הייתר, כל דבר בעולם הזה נעשה על ידי, אני חושב שהכל בתוך
הראש, אני לא יכול להסביר את זה, זה פשוט נכנס חזק לתודעה,
ואני לא מצליח להשתחרר מזה".
-הסתכלתי עליו בעיניים של אחד שזה הרגע הפריעו לו באחת הארוחות
החשובות של היום, ועוד בדיונים והשערות פילוסופיות - אין יותר
גרוע מזה.
-"יוחאי", פניתי אליו, "תפסיק לזיין את השכל, אין לך דברים
יותר טובים לעשות על הבוקר, אין דבר כזה שכל העולם מסתובב
סביבך, זה לא נכון, וגם לא הגיוני, הכל התפתחות אנתרפולוגית,
אין לי כוח להסביר את זה".
-"אתה לא מבין אוגוסט", הוא השיב, "אני מכסה אחר העקבות שלי,
אני מעניק צביון של תמימות כדי שאנשים לא יחשדו שזה אני, אתה
חייב להאמין לי".
-"יודע מה?, אתה צודק".
הוא הסתכל עלי בעיניים המעצבנות שלו, ומבט מאשים וציני ואמר,
"אל תזלזל אוגוסט, אני יודע מה אתה חושב, זה נורמלי לגמרי, לא
ציפיתי מאנשים להבין, אבל לפחות ממך, כמה שטעיתי".
-"תקשיב יוחאי", אמרתי, "אל תהפוך את זה לאישי, עוד כמה שנים
תראה כמה אידיוטי זה נשמע, גם אני עברתי את זה, זה רק פחד
מהמוות, חוץ מזה, העלית השארה, יותר נכון הצהרת, לפחות תן
הוכחות, זה לא עובד ככה".
-"איזה הוכחות אתה רוצה?", הוא אמר.
-"מה אני הולך להגיד בעוד רגע?",
-"אין לי מושג", הוא השיב.
-"נו...רואה, אתה טועה לגמרי",
"אתה לא מבין אוגוסט, אני מכסה את העקבות שלי, זה הכל בתת
מודע, כולכם חלק מהתודעה שלי, אני פשוט בטוח בזה".
-"יוחאי, אתה יכול להגיד את זה על כל אחד, אין הוכחות נגד,
ואין הוכחות בעד, זה טיפשי, למה אנחנו בכלל מדברים על זה?".
-"יודע מה?", הוא פנה אלי, ולגם לגימה אחרונה מהקפה, "אתה
צודק, זה באמת נשמע אידיוטי, בכל מקרה, תיזהר מהסולם".
"מה?!!,", שאלתי אותו.
-"לא משנה", הוא אמר,קם, שילם את החשבון, נפרד לשלום, והלך
לדרכו.
נשארתי לבד בבית הקפה, עד שנמאס, שילמתי גם אני את החשבון,
ויצאתי החוצה - היה קר.
בדרך לעבודה, חלפתי על פני בתים, חלקם נמוכי קומה, חלקם גבוהים
עד מאוד, חלפתי על פני שדרות, ועמודים, אפילו כמה פסלים
סביביתיים ניצבו בדרכי. התבוננתי פה ושם על כמה תופעות
מעניינות, עד שלבסוף הגעתי לפתח בניין המשרדים - שם אני עובד
ומרוויח את לחמי.
ניגשתי אל הדלת, דחפתי אותה, ונכנסתי פנימה, הכל היה כמו תמיד,
המזכירה הראשית שם למטה, ניצבת ליד המעלית וגרם המדרגות, עומדת
בעוד רגעים מספר לברך אותי בברכת "בוקר טוב", וכן גם אני אותה,
אך לא כך היה דבר הפעם, כי ברגע בו נכנסתי, בלי לשים לב אפילו
בקצת, ,הרגשתי שאני נתקע בדבר מה, צבע כיסה את עיני, לא יכלתי
לראות דבר
העיניים שלי צרבו, ועברו כמה שניות עד שניקיתי את עיני, ושמתי
לב למתרחש, לצידי עמדו שני צבעים, אחד על הסולם, והשני למטה,
וכן גם רינה - המזכירה, כאשר היא שואלת לשלומי שוב ושוב.
הצבעי ביקש את סליחתי, והיא כמובן ניתנה לו, ורינה הסבירה לי
מפורשות שנכנסתי בטעות בסולם, בעת שעשו שיפוצים כאן למטה.
כל אותו יום דבריו של יוחאי הידהדו לי בחלל הראש, ועדיין עוד
לא החלטתי אם היה זה צירוף מקרים מזעזע, או שינוי מהותי בתפיסת
העולם שלי - לבסוף החלטתי לדבוק בגרסה הראשונה,
דוגרי -  למי יש כוח היום לשינויים כאלו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 31/5/99 18:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה