מרסקים את החומה מפילים את הנשיא יורים בחסרי הבית
מסכן האיש שיזחל על אדמה שכזאת, מלאה שברי בטון ושברי
גולגולות
כשיסיים יגלה שמרפקיו וברכיו נעלמו ובשבילו יהיה זה בגדר אסון
שכן
גם אם טובות רגליו מזרוע מלחמה עדיין יסיים חייו בריאת ברזל עם
אחות מרשימה שלא תטפל בפצעיו, פצעיו יעלמו עם ידיו ורגליו, שלא
תחליף את הצנצנות המלאות בנוזל שקוף חסר משמעות, רק תדאג
לאספקה נצחית של משככי כאבים, למצבר מלא לריאת הברזל שלא תחדל
לנשום בשבילו;
ובסוף כל יום מפרך היא תשוב לדירתה שממוקמת מעל לשלו, לבעלה
ההדיוט האידיוט שמגדל זרעים בלתי חוקיים בעליל בעציץ על אדן
החלון
והיא לא תוכל לספר לו על המועקה שחוסמת את אבי העורקים בדרכו
אל ליבה ורק תחייך ותשאל, רצונך, הוא לא יגיב וימשיך לבהות
בצמח, בילד שלו, ישתה את הקפה שלו ויחכה לרדת את החשיכה כדי
שיוכל לגרום לה לדמם עוד פעם, כדי שיוכל להריח את הנוזל
הארגמני נשפך על ירכיה בדביקות ולצחוק מעליה בעוד היא שוקעת
במחשבות על הסוף אותו היא כל כך רוצה;
ויום אחד, בקומה למטה, אדם חסר גפיים, חסר תרבות, חסר חיים כי
גם הריאה החדשה שלו חדלה מלפעול, מישהי שכחה להחליף את הצנצנת
והעדיפה לזנק אל הרחוב הריק בלילה אפור עם ירח אחד בהיר ומאיר
ומעיר גופה של נערה מסכנה בשמלה סגולה ושלולית של דם בין רגליה
ומתחת לשאריות ראשה;
אותו אדם פחדן, בקושי אדם, ינשום את נשימתו האחרונה וישמח
שלפחות מישהו ריסק את החומה, וכל אלה שדאגו לסלק את השברים
מאוחר מדי יסתכלו על האופק הירוק לבן שיפרש לפניהם ולרגע אחד
יקבלו בהפתעה את הלם המוות הקרב, החיץ הובס, ליבם יימס,
והכדורים הענקיים שתולים מבטם באותו אופק בדיוק יתפוצצו בחשאי
והכל יחל מהתחלה. ואולי הפעם אל רחום וחנון יהיה חכם מספיק לתת
לחרקים לשלוט בעולם כי להם יש מספיק גפיים להשיל.