זה התחיל כמו תמיד, כן כן, אותו סיפור בנאלי
היא התגייסה, כמו כולן, עברה את המסלול הרגיל- טירונות, קורס
ויאללה לתפקיד
תמיד היתה קצת לפני כולם, תמיד קצת יותר מכולן וזהו.
הוא היה חייל, פזמני"ק בפי כולם, כבר שנתיים וחצי בצבא, עוד 4
חודשים למאנייק. סוף שירות, אז סידרו לו תפקיד טוב, קצת לשבת
ולא לעשות כלום ואפילו- בונוס קטן- להיות במדור מלא בנות, שוות
כאלה, עם אידאלים ורצון להקריב מעמצן. בנות כאלה, שבאמת אפשר
לדבר איתן. אבל איתה, איתה זה היה שונה.
מאז שהגיעה למדור, הרגיש שהיא אחרת מכולן, אמנם הגיעה מאותו
מחזור כמו כל השאר אבל היה בה משהו אחר. הוא לא הצליח להגדיר
בדיוק מה זה אבל היה לו ברור, כבר מהרגע הראשון שאיתה זה יהיה
אחרת.
בימים הכל היה כרגיל, הבנות היו מכינות מערכי שיעור, חוזרות
שוב ושוב על החומר עד שידעו אותו פרפקט, בעשר כל המדור היה
נפגש בשק"ם, מידי פעם הדרכות שלהן שצריך להיות נוכח ולתת דגשים
והערכות, בקיצור- שגרה!
והיא, שתמיד היתה לפני כולן, יצאה להדריך קורס ראשונה, קורס
לטירונים. קשה היה לה להסתיר את השמחה, השמחה שאומרת שוב
הצלחתי, שוב הקדמתי את כולם!
והימים עברו ושוב היא לא היתה שם כרגיל, חייה היו עסוקים
מתמיד- שיעורים, תרגילים, הדגמות, תרגילי שטח וכולי. היא אבדה
לו, החיוך שלה כבר כמעט לא היה שם, הצעד הקליל שלה, הקרן אור
שהגיחה תמיד במשרד עם כניסתה.
ואז, יום אחד, כשלטירונים היה מסדר מ"מ והיה לה קצת זמן מצאה
את עצמה עם חשק לספר, חשק לדבר- להיפתח. היא הגיעה למשרד והוא
כבר ישב שם, כאילו מחכה רק לה.
רגל בפנים ועוד אחת, צעד אחורה להוציא משהו מהארון, לצאת,
להיכנס שוב, להתיישב, ללחוש לעצמה "מה כבר יכול להיות" ולהתחיל
לדבר: "תשמע" היא אמרה לו- "זה נכון שאף פעם לא ממש יצא לנו
לדבר אבל אני כבר לא מסוגלת להתאפק ואתה היחיד שפה אז אכפת לך
לשמוע קצת?!"
"לשמוע מה?"
"דברים אתה יודע, דברים שקורים שם למטה, בפלוגת טירונים עם כל
המכ"ים והרס"פים"
והוא כבר ידע למה לצפות- זה עוד משהו שקורה לכולן- האהבה
הראשונה של מדריכה בצבא היא בד"כ מ"כ, מ"מ, רס"פ, או באופן
כללי מישהו מסגל ענף טירונים. הוא היה שם מספיק זמן, הוא ראה
את זה קורה, והוא לא אמר מילה, רק הינהן עם הראש, כאילו אומר-
זה בסדר, לא באמת חשבתי שיש לי סיכוי- דברי...
והיא התחילה:" קוראים לו רונן, הוא רס"פ של פלוגת מ"ט, משתחרר
עוד 4 חודשים. מהרגע הראשון שהגעתי לפלוגה הוא מתייחס אלי כמו
לנסיכה. בהתחלה חשבתי שזה סתם, שככה זה עם כל המדריכות הצעירות
ואז מישהי אמרה לי שיש לי מזל, שאני מצליחה להשיג הכל רק בגלל
שרונן דלוק עלי. בהתחלה לא ממש האמנתי, אבל מצאתי את עצמי
מסתכלת עליו מוזר- אחרת, כאילו בוחנת אותו והוא- הוא שם לב...
ויום אחד התחלנו לדבר, שיחה תמימה כזאת על החיילים והשטויות
שלהם ובסוף הוא שאל אותי מאיפה אני וכשעניתי מחיפה, הוא שאל עם
בא לי לעשות משהו בסופ"ש"
היא דיברה והוא הקשיב והינהן. זהו, עוד קרב אבוד מראש, עוד אחת
שחצתה את הקו לשטח האויב.
אבל הוא לא אמר מילה- רק סימן לה בראש שהיא יכולה להמשיך- "אז
זהו, אני רק חייכתי ולא ממש ידעתי מה לענות לו, אז זה די נשאר
תלוי באויר" הפסקה "ועכשיו כשאני חושבת על זה, אתה פעם היית
מ"כ בענף טירונים ואתם מאותו מחזור אז אולי אתה מכיר אותו
קצת?!"
מכיר אותו קצת- אפשר להגיד שזה באמת בלשון המעטה.
רונן והוא התגייסו ביחד, עברו טירונות ביחד, אפילו באותו אוהל,
מיטה ליד מיטה. אח"כ עלו לגדוד ושירתו יחד באותו צוות אבל רונן
יצא לפניו לקורס מפקדים ומאז כמעט שלא היו בקשר, עד לרגע שהוא
נשלח להיות מ"כ טירונים בבסיס הדרכה של החיל.
תמיד הוא שמע מרונן על שלל כיבושיו ומחוזות העונג אליהם הגיע
עם הבנות איתן יצא, או בלשונו של רונן- עם הנשים הצעירות
והבשלות...
תמיד שמע על זאת שיצא איתה בשבת ואיך הם הזדיינו, וכמה הוא עשה
לה טוב ובשבוע שאחרי, היה שומע על אחת אחרת. לפעמים, הוא ידע,
היו לרונן כמה במקביל, זה מעולם לא הטריד את רונן- "מה שהעין
לא רואה, הלב לא יאמין" הוא אמר.
ועכשיו, עכשיו שראה את עתליה נופלת בקסמיו, לא יכל עוד-" האמת,
בטח שאני מכיר אותו, הרי התגייסנו ביחד, אפילו היינו באותו
צוות ואח"כ מ"כים ביחד. רונן, רונן הוא בן אדם טוב כשהוא רוצה,
הבעיה היא שבד"כ הוא לא ממש רוצה ואז יוצא שהוא פוגע באנשים
שקרובים אליו וזה כמובן, כולל בנות שיוצאות איתו. תביני, הוא
מה שפעם קראו דון- ז'ואן, אחד כזה שמחליף בחורות כמו זוגות
גרביים רק שבמקום לכבס אותן ולהכניס לארון, הוא זורק את
המשומשות לפח".
ושניהם לא האמינו שדבר כ"כ רשעי יצא מהפה שלו.
"טוב סליחה ששאלתי. ברור לי שאתה לא בדיוק מחבב את הבן- אדם,
אז אולי כדאי שאני פשוט יחשוב על הדברים לבד או שאולי אני אשאל
מישהו אחר, קצת יותר אובייקטיבי".
ועוד לפני שהספיקה להוציא מילה מהפה, ידע שטעה, שאם קודם סתם
לא היה לו סיכוי, עכשיו זה באמת אבוד.
והחיים חזרו למסלולם.

זה היה כנראה חודשיים אחרי אותה שיחה, היא נסעה ביום חמישי
בערב בהסעות של הטירונים והוא חזר, כרגיל, באוטובוס של כל
הבסיס. כשהגיע לתחנת רכבת מרכז, ראה אותה יושבת בכניסה, ממררת
בבכי ורועדת כולה.
אז הוא הזמין לה כרטיס ועזר לה לסחוב את התיק ומצא לה מקום
לשבת בקרון ולא הוציא אף מילה, ולא העז לגעת יותר ממה שהיא
ביקשה. כל הדרך לחיפה, ישבה מכונסת בזרועותיו, כ"כ קטנה
ומפוחדת. והם ירדו מן הרכבת, הוא ליווה אותה החוצה, נשיקה על
הלחי, "תודה" חרישית וזהו- היא נעלמה בתוך הרכב והוא נשאר שם,
מחכה 45 דקות לרכבת שתחזיר אותו לנתניה.
ביום שישי בערב, הטלפון בחדרו צילצל-" הי, זאת עתליה, ההורים
שלי נסעו לסופ"ש אצל קרוב משפחה וממש עצוב ולבד לי, אכפת לך
לבוא אלי?!"
והקול שבקע היה כ"כ עדין וחלוש, כמו שאף פעם הוא לא שמע ממנה.
גם אם רצה, לא היה מסוגל לסרב. "אל תזוזי לשום מקום, אני כבר
בדרך אליך", ונסע.
כשהגיע לשם, היא ישבה מכורבלת מול הטלוויזיה, הר של טשיו משומש
לפניה ואפילו כמה זרוקים על הרצפה. היא הסתכלה עליו, במבט כ"כ
תמים ומסכן, הם התחבקו וישבו כך שעות, בוהים במסך הטלויזיה,
נשענים אחד על השני. הוא הכין לה ארוחת ערב, וסידר את המיטות
ושהיתה עייפה ליווה אותה לחדרה, המתין בחוץ שתחליף בגדים וכיסה
אותה. זה כל מה שיכל לבקש, לא יותר, זה היה מספיק בהחלט.
"עופר, בבקשה תשאר לישון כאן, איתי בחדר" והוא לא יכל לסרב.
וכשרצה לפרוס את השמיכה על הרצפה, סימנה לו שיבוא, שיכנס
למיטתה. בעדינות אין קץ הוא השתחל למיטתה והתאמץ שלא לגעת בה,
שלא להחליק יד על שיערה הרך שנפל כה בחינניות על הכר. והיא
ביקשה לישון כרוכה בזרועותיו החסונות- "שאני ארגיש בטוחה" היא
אמרה. והוא לא עצם עין. כל הלילה הביט בפרצופה הטהור כ"כ, עורה
הלבנבן יצר עיגולים של אושר על קירות ליבו.
בשבת בערב, כשהוריה חזרו, הוא שב לביתו. הם קבעו להפגש למחרת
ברכבת חזרה לבסיס. כשירדו מן הרכבת, ביום ראשון, הלכו משולבי
ידיים, הוא לא ידע אושר רב מזה, מעולם לא הרגיש כ"כ בטוח
במחיצתה של בחורה. ואז הוא ראה אותו- רונן עמד בכניסה לתחנת
הרכבת, כאילו ממתין לגזול ממנו את אושרו. בידיו החזיק זר ענק
של וורדים אדומים, סוג של מתנת פיוס. עופר הביט עליה- את המבט
העצוב, החליף חיוך של שמחה אמיתית. היא ליכסנה מבטה אליו,
השפילה עיניים. אח"כ בא חיבוק מנומס שכזה וריצה מטורפת לרונן.
יותר הוא לא שמע ממנה.
שבועיים אח"כ הוא השתחרר, יותר מאוחר הוא שמע שחודש אחרי
השיחרור, רונן זרק את עתליה אבל לו זה ממש לא שינה- הוא רק זכר
את זר הוורדים האדומים שפצעו ודקרו את ליבו, את חיוכה המתוק
ששבר אותו לרסיסים. את הלילה ההוא, בו נתן את עצמו למענה- איך
היא לא השיבה תודה, איך פגיון אהבתו, הסתובב ופגע בו- ואין בו
עוד רוח חיים.