בחיים כבר לא יצא לי להילחם נגד אפליה. למחות ולצעוק נגד כל מה
שרע בעולם, כל מה שמקולקל בו. אני כבר לא אהיה מהפכנית, לא
אשנה את העולם. אני לא יכולה. כמה שלא ארצה. נולדתי וחייתי את
כל חיי בתור נסיכה בורגנית. זאת לא אשמתי אני יודעת, אבל בכל
זאת זה גורם לי להרגיש רע. אני רוצה לצאת לרחוב, לחוש את העם,
לצעוק איתו את צעקתו, לשנות סדרי התנהגות ומחשבה, להפוך כל אבן
בעולמנו עד שתהיה יציבה ומונחת במקום שהכי מתאים לה, המקום בו
הצדק מורה שהיא צריכה להימצא. אבל אני מרגישה שאין לי על מה
למחות. אני מרגישה שאני מה שצריך למחות עליו. בורגנית,
קפיטליסטית, מזוהמת בתרבות הצריכה, בנהנתנות, רוצה לחיות חיים
נוחים ככל האפשר, להישאר נקייה, לא להתלכלך בבוץ. ויחד עם זאת
מאמינה בשוויון, מאמינה בלתת לקהילה, בלעזור לנזקקים, בלהושיט
יד למי שנופל, בלמחות את הדמעות מפניו של זה שכואב לו. ואני לא
יודעת איך לשלב בין כל זה. הרי לפוליטיקה אני לא אפנה, להיות
מנהיגה של העם מתוכו כבר לא יתנו לי. אז מה נשאר? מה אני כן
יכולה לעשות? איך אני כן יכולה לשנות? מה יש בכוחי לעשות כדי
להפוך את העולם למקום יותר טוב לחיות בו? התשובה היא שאני לא
יודעת. אני לא יודעת איך אני יכולה להתנתק מעצמי ולתת את כולי
למען השינוי. אף אחד לא לימד אותי את זה. לא הורי לא מורי לא
חברי. אני מסתכלת בדורות שקדמו לי. איך סבא וסבתא עזבו את הכל
והקימו מדינה ואיך עכשיו גם הם חיים בבורגניות הנוחה והלא
מאיימת. ואני מסתכלת על הדור של שנות ה60 באמריקה, אותם ילדים
שעשו מהפכות והצליחו לשנות את העולם, איך הם כיום המחיים
הגדולים של התרבות הקפיטליסטית זאת שפעם מחו נגדה. ואני חושבת
לעצמי האם זה שווה? האם בשביל זה הם נלחמו? האם כדאי לי לצאת
למלחמות אם בסוף גם אני אחזור ואשלים את המעגל ואהפוך למייצגת
של כל מה שלא נכון? האם בשביל זה כדאי לי להתנתק מחיי כרגע רק
בשביל לחזור אליהם אחרי "המהפכה" כאילו כלום לא קרה? כאילו דבר
לא השתנה? ושוב אינני יודעת. איני יודעת באיזו דרך לבחור. איך
לפעול, איך לשרטט את מפת חיי. אז אני יושבת וכותבת את
מחשבותיי, חושבת שכך אפתור את בעייתי אך יודעת שלנצח אשאר עם
הרצון לשנות וחוסר היכולת לעשות מעשה.