דניאל עמד נוכח פניה החוורים, בוחן באיטיות את ריסיה, עורה
הנקי והרך, עיניה העגולות והירוקות.
עוד כמה דקות.
שפתותיה, לעתים חיוורות, עכשיו אדומות, התחתונה לחוצה בין
שיניה, לחייה סמוקות, יכל להרגיש את חום גופה פורץ וקורן ממנה
הלאה לחלל הממוזג.
ידיה הקטנות והעדינות, וסוודר האנגורה האפור, גולש על חזה,
לופת את מותניה שם ידיו היו צריכות להיות עכשיו
היא עצמה את עיניה והוא ידע שהיא מחכה לפעמון האלקטרוני
ולכרוז.
רק עוד שניה.
דניאל לקח את ידה בידו, עצם את עיניו ודמיין גל גדול מאוד.
כשנתן בידה את המזוודה מבטם הצטלב לשניה.
כך עמד והביט בהליכתה המדודה, חושש להרחיב את נחיריו ולהריח את
ריחו של החופש.

המנועים מטרטרים נמוך מונוטוני, רעם דק ועמום של סילון ונטורי
בליבו של תא השריפה, נסתר מהעין מטפס אט לאלפיים מעלות.

שקטה, כמעט נינוחה בדרכה אל השרוול שמוביל לדלת המטוס פנתה
בגבה נעלמה במעבר. דרך חלונות המטוס עוד יכל לראותה פוסעת,
מופיעה ונעלמת מופיעה וכבר לא. מהבהבת בהילוך איטי
יותר לא ראה.
אני חושב על דניאל כעל נביאו של הרגע.
הגל הגדול בדמיונו התרומם באיטיות, שניה לפני שהססמוגראפים
ביבשת משרטטים את רעידת האדמה,
ביליוני טונות של מים מלוחים, מגביהים גל,
לא מתלבט לרגע, יודע בוודאות קיומית את כיוונו ומתפתל באיום
שקט שלוקח איתו את הכל
כמו הסוף.
להבו של האופק הפתוח, מתעלם
השמיים נקיים מעננים.
הים מלכך את החוף בענווה, רק השחפים צווחים מעט יותר מהרגיל.
הוא החזיק ביד את הקפה ולא יכל לשתות.
על החוף עמדה אישה, מביטה ברכות בילדה, גלים בכפות רגליו, בידו
הכף האדומה.
הרוח הנעימה בדרה את שערה, שמלתה בחול הרטוב והמוות מלטף את
פניה ברוך,
רק היא לא מרגישה דבר.
האישה בדמיונו של דניאל כיווצה עיניה אל הרוחק, ידה מצלה
להבין
איך התרומם לו הקו הברור כל כך של האופק באיטיות אצילית והפך
לקיר עצום של חושך מתקרב במהירות.
עוד מעט הכל יהיה מאחוריו.

עכשיו בשדה התעופה הוא ישב על הבר הקפה בידיו, מבטו לחלון
הגדול ממתין.
מביט. אורב. מאיץ
גוף המתכת הגדול מיהר עצמו על המסלול ניתק מעלה, מותיר אחריו
צינור רחב של אויר לוהט שובר אור.
דניאל כיווץ את עיניו והביט בגוף המבהיק מתרחק מהקרקע מתלבט
לחלקיק של שניה והופך לכדור של אש.

הוא אהב אותה באמת.