איש הלילה יוצא.
תר אחר פיסות חיים.
פרורי אור,ריחות של נשימה.

מתפתל בערבות בדידותו.
נשען על כמה עמודי תיקוה,
נבובי צליל,חלודי בשר.

עיניו היבשות מביטות בבבואות סמטאות צרות.
עורקים חסומים,ניפחי דממה.

קבצנים שכובים,
מכוסים בעמודי דפוס ישנים,
תוכן של תיקווה חמימה.

יש כאן הכל ואין כאן כלום.
ריקנות אורירית,צינה של קיום.

אלי מה דומה פעימת הלילה.
צידו האחר של הקיום,
ממתין בלט אל יפעת השחר,
שרחוקה מלהגיח.

בועת דמותי צנחה דומם, על חלונות הכרך הקרים.
מגישה לי את עצמותי.
ואני מהעבר השני הייתי כגר.

זאת היא נחמת ליבי ,
זו היא ראייתה הגוועת של צלמי.
מפרש שחור בין כנפי שכינה.
ציוץ לא מובן, מהדהד בין קירות האדם.

איה נפשי תלך באין מוצא?
להיכן דמות דמי הקר, תמצא לה את השביל?
במחילת חייך אלי?