החיים של ברטה היו די מושלמים, הייתה לה עבודה מצוינת, חבר
שאהב אותה מאוד ודירה יפה ונוחה בכפר.
מה יכל להיות מושלם יותר?
אבל ברטה הרגישה שמשהו ממש חסר לה בחיים.
היא הייתה כ"כ מיואשת מהחסר הזה שהיה לה בלב שהיא החליטה לעשות
מעשה-
ארזה תיק, נפרדה מן החבר האוהב שלה, השכירה את הדירה ויצאה
לחפש את החלק החסר.
היא נסעה ימים ולילות ברכבות מעופשות וטרמפים מסוכנים עם כל
מיני טיפוסים מפוקפקים, עד שהגיעה למקום בו לא היה דבר מלבד
נחל כחול, יפהפה וצלול אשר הסתיים במפל ע-נ-ק ורועש שיצר קצף
יפהפה ורעש של פכפוך תמידי.
ברטה מאוד התרגשה למראה הנחל, היה בו משהו קסום- היא הרגישה
שהיא נשבית, היא ידעה שהיא חייבת להישאר ליד הנחל הזה.
לכן, פרקה את מזוודותיה שלחה מכתב למשרד הפנים בו הודיעה על
בקשתה לשנות את כתובתה לנחל במקום הבית הכפרי- והתמקמה.

ברטה הייתה בחורה מאוד חרוצה, לכן לא בזבזה זמן רב ובנתה לה
בקתה יפה ומרווחת, מעלים וענפים שמצאה בסביבות הנחל.
בוקר בוקר התעוררה ברטה לציוץ הציפורים, התיישבה על חלונה עשוי
הפרחים והביטה אל הנחל.
לפעמים הנחל היה יותר ירוק מכחול, בבקרים כאלה ידעה ברטה שהולך
להיות קצת קר, היא הייתה אוספת זרדים ומבעירה את האח היפה
שבנתה לעצמה, מכינה תה קמומיל מרגיע, ומתיישבת לכתוב ביומן שלה
על היום הגשום העומד להיות.
בבקרים בהם הנחל זהר בכל כחולתו והציפורים צייצו כפליים, ידעה
ברטה שהולך להיות יום יפהפה ונעים.
אז הייתה מוציאה החוצה שולחן ומוכרת לכל האנשים שבאו לבקר את
הנחל עוגות שמרים טבעוניות אותן הכינה לגמרי בעצמה.
היא לא מכרה את אותן עוגות בכסף חס-וחלילה, מה בכלל אפשר היה
לעשות עם כסף במקום הזה? לשחד ציפור שלא תחרבן לך על החלון?
לא, ברטה מכרה את עוגותיה בתמורה לסיפורים, כל תייר שהגיע לנחל
היה צריך לשבת לצידה, לפחות לעשר דקות, ולספר לה על המקום ממנו
הגיע.
למה, אתה שואלים?
וובכן- אם חשבתם שהנחל מילא אצל ברטה את החסר בלב, אתם טועים
טעות חמורה.
ברטה רק אירגנה לעצמה אתנחתא קצרה, אך היא חשה היטב בחסרונו של
הדבר הזה, אותו כ"כ חיפשה.
לכן ביקשה לשמוע על כמה שיותר מקומות בעולם, אולי באחד מהם,
מסתתר החסר שלה.
עברו השנים, מים רבים עברו בנחל היפהפה, אך ברטה החלה
מתייאשת.
בנתיים היא צירפה לדירה שלה תייר נחמד מפנסילווניה שאהב אותה
מאוד ושוב היה לה בית מרווח, חבר אוהב ועבודה מצוינת.
אך ברטה לא הייתה מאושרת.
יום אחד ישבה על שפת הנחל והביטה אל המפל.
ברטה הייתה אישה מאוד אינטיליגנטית ולכן נהגה תכופות לשוחח עם
עצמה- זה תמיד נחמד לשוחח עם אדם חכם.
גם הפעם פנתה ברטה לעצמה ואמרה- כ"כ הרבה שנים ישבתי על שפת
הנחל הזה, אין כאן שומדבר מיוחד ולא מצאתי את החלק החסר שלי,
אך אני מרגישה שהוא קרוב.
אם כן היכן הוא? שאלה עצמה את ברטה
אינני יודעת- ענתה ברטה, אך תמיד כדאי לנסות הכל, את הבית
עזבתי, מהעבודה התפטרתי, אפילו מהחבר האהוב שלי נפרדתי, אך יש
לי הרגשה שלא הכל עוד ניסיתי!
אולי כדאי לעשות מעשה קיצוני?
עצמה לא ענתה, כנראה שלא היה לה ממש מה להגיד, ואולי גם היא
הרהרה ברעיון הזה, אולי באמת כדאי לעשות משהו קיצוני! אבל מה?
מה יותר קיצוני מלעזוב בית, חבר ועבודה?
שבועות רבים חשבה ברטה על הרעיון המוזר, עד שהגיע יום הולדתה
ה-30.
לאחר שחגגה את היום השמח הזה עם התייר שאהב אותה, עם הציפורים
ועם האנשים שבאו לבקר את הנחל, החליטה ברטה ש-30 זה מאוחר מדי,
והיא כנראה לעולם לא תמצא את החלק החסר.
מה לעשות, קוראים חביבים- שברטה הייתה מסוג האנשים שנעשים מאוד
מדוכאים בימי הולדת.
אין טעם לחיים ע"פ הכדור הזה ללא החלק החסר- אמרה ברטה.
היא חילקה את חפציה, נפרדה לשלום מהתייר ומהבקתה וקפצה אל
המפל.
כל חבריה, וגם סתם אנשים שעברו באזור, עמדו מודאגים מלמעלה
והביטו על קפיצתה. לפתע נשמע קול מוזר, מין "קליק" שכזה,
והתייר נשבע עד היום, שהוא ראה חיוך בין הגלים.

ברטה מצאה את הקצף שלה, וגילתה שלא מספיק להחליף בית וחצר, או
לתת חבר אחד בשביל אהוב אחר, צריך לאזור אומץ ולקפוץ, והקצף
הזה, שנוצר בקרקעית המפל- הוא החלק אותו חיפשה.
וכעת היא מאושרת עד הגג, היא והקצף שניהם לבד.
והיא ממליצה לכולם לצאת ולנדוד, אך לא לעצור ליד הנחל ולהביט
בו כל החיים, אלא לפרוש כנפיים, לנשק את השמיים

ו
  ל
      ק
          פ
              ו
                 ץ...