הוא פתח את הפה קצת בספקנות "זה חייב להגיע בהתפרצות, בזעם,
בדיכאון או בשמחה. לעזאזל אם זה לא יבוא ככה אז אין שום
סיכוי!" כרגיל, המו"ל תקע בי מבט חסר הבעה של מישהוא שכבר הבוס
שלו לעס אותו יותר מדי פעמים בשביל לפתח רגשות. היינו יכולים
להיות חברים טובים אם הוא לא היה מתנהג כמו פוץ. בסך הכל רציתי
שהוא יעזור לי בקשרים בעולם הבידור. כל אחד הרי שומר חלום קטן
להיות מפורסם... "תשמע, אם אתה רוצה להוציא את הספר הזה אז יש
מושג שנקרא דד ליין. יש לך עד יום שישי הזה לסיים את הפרק.
השגתי לך ראיון ברדיו ו-" בלי לתת לו לסיים את דבריו או להקשיב
להם עשיתי חישוב קר אם להיפטר ממנו או לא, בהתחשב בעובדה שהוא
סתם בחור שפגשתי בהופעה שאמר שהוא יכול לעזור לי, מול העובדה
שהוא מוציא לאור שאף פעם לא פרסם ספר... סביר להניח שהוא קטל
כל מי שהגיע אליו, ושברתי לו את המפרקת.

   זה קל כשאתה חי במדינה כמו שלי. מסגרת היא תרוץ לחינוך,
ומעט מאוד אנשים עושים משהוא כי הם אוהבים אותו באמת, כן כן,
גם אלה ששומרים על החוק. ותרשו לי להציג את דברי נכון בהתחשב
בעובדה שאני יודע וגאה בהם על כך שהם קיימים ומאושרים! מאושרים
באמת! החישובים האחרים של לעשות את זה זניחים. מאיפה הגיע
האומץ? ממעמקי לב שנשבר. לא מאהבה נכזבת, אלא נוכח מציאות
שהפכה אותי למה שאני. אפשר להגיד ילדות קשה, אבל זה שטויות...
על כל משבר נפשי אפשר להתגבר, ולהתרפק על העבר זה לא פתרון
לכלום, אבל הצורך בלפרוק הולך וגובר. ואז במקום לכתוב, התחלתי
לפגוע, אבל מה שסיפרתי לכם בהתחלה היה מזמן. היום אפשר להגדיר
אותי שפוי, אחרי שהבנתי שריחוק לא מתאים לי, הפסקתי. כלומר, זה
בהחלט מונע מאנשים לדבר אתך כשאתה נראה להם כמו משהוא ששוקל
כמה שניות שנותרו להם לחיות, אז תיעלתי את התסכול למקומות יותר
סימפטיים. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהגעתי לתגלית בלתי נמנעת.
אושר הוא בסך הכול אותם אנרגיות שמובילות לכעס או דיכאון, אבל
בכיוון אחר. אושר גורם לך לעזור, ודיכאון משתק אותך. זה כל
ההבדל.

    היום אני לא סופר, ובהחלט לא מפורסם. אני טייס פרטי,
מעביר שיעורים פרטיים. גר עם שירי כבר 3 שנים. התיישבתי אתה
במיטה. בסך בכל אמרתי לה שאני רוצה לדבר. "נו נו נו, מר ביג
שוט רוצה לדבר!" היא אמרה עם החיוך הממזרי שלה. אני נקרא ככה
מאז שגילתה את הפנטזיה הקטנה שלי להיות סופר גדול. "פה זה
נגמר" הפרצוף שלה השתנה, התחיל להתעוות למן חיוך מטורף כזה.
(אם היא הבינה אז עשיתי את הבחירה הנכונה... עכשיו או לעולם
לא!) "אני מסכימה! יא חתיכת חרא מוזרה שכמוך!"
(יששששששששששש!!!!!!) "אותו לילה שנינו לא יכלנו לישון אז
מצאנו תעסוקה הולמת. הייתי אפילו יותר מאושר ממה שהייתי בבוקר.
מה לעשות, לא כל יום מציעים נישואין.

התעוררתי בבוקר וכאב לי כל כך הכבד. שתיתי שוב יותר מדי. זה
כבר שנה וחצי, אני לא מוצא שום סיבה להפסיק את זה. זה לא פתרון
אבל זה לפחות משהוא קבוע. הייתי צריך איזה משהוא קבוע שאני
אוכל קצת ליהנות ממנו. אחרי שהיא נעלמה. החלטתי החלטה אמיצה!
בוקר אחרי זה חיכיתי שאני אהיה מפוכח מספיק ועליתי לגג של
הבית. חיפשתי בספר טלפונים ומצאתי. למזלי הוא היה בין
הראשונים. מה לעשות אין לו שם משפחה. חייגתי, וענה לי קול
צייצני משהוא: "אלוהים רזידנס, האו אר יו דואינג דנקנר ידידי?"
עניתי בשארית החביבות שצלחתי לגייס: "מצוין טוב תודה. אני רוצה
לבקש ממך משהו" א' אמר: "בוודאי ידידי, הרי אין סיבה שלא!"
"אני רוצה קצת כסף כדי לקנות לי קמח" הייתה שתיקה ואלוהים אמר
"בטח! חפש בנעל ימין בבקשה" ונשמע הניתוק. קניתי קמח והכנתי את
העוגה הכי טובה שהכנתי בחיים שלי. אכלתי חצי וחילקתי את השאר
לאנשים שראיתי ברחוב. בלי הבדל דת גזע ומין. היום אני מתאבד
ואני רוצה לעשות את זה טוב. לקראת הערב כבר השגתי כל מה שהייתי
צריך, ועדיין הספקתי להעביר טיסה ראשונה לאיזה בעל מסעדה שלא
היה לו מה לעשות עם הכסף שלו. בינתיים ניסיתי לחשוב למה
התנהגתי כמו שהייתי בשנה וחצי האחרונים. מה זאת אהבה הרי, זה
עוד דבר שאהבתי לעשות. להיות עם משהי שכל כך מתאימה לי.

חפרתי את הבור. התאבדתי. סגרתי את הבור. הלכתי הביתה, פתחתי את
המגירה הישנה והוצאתי דפדפת. עוד אפשר היה להבין מהקשקושים
שהיו על הדף. העט היה גמור, למזלי קניתי אחד בצהרים. המילים
האחרונות שלי אז היו "שככה יהיה לי טוב" ולא יכלתי לחשוב על
משהוא יותר טוב להגיד באותו הרגע.

המשכתי לכתוב...