- .אתה יודע, דוקטור, לפעמים כשאני הולך והכל כזה שחור
מסביב?
-  כן...
-  ואתה כזה לא רואה את הרגליים, ונורא מפחד ומנסה לראות
בחושך אם אתה לא עומד לדרוך על חרא של כלב.
-  ...כן, אני מבין.
-  אז לפעמים אני הולך לי וחושב : למה אני חייב להיתקל
בהכל?!?
-  ...ולמה אתה חושב כך?
-  אני אומר לעצמי : בחייאת ז'ילבר, למה אתה תמיד חייב תמיד
ללכת ולהיתקע בחריצים הקטנים?  למה אתה לא יכול אפילו רגע אחד
להסתכל קדימה אל החושך בלי ליפול?
-  ואיך אתה באמת חושב?
-  אני לא יודע דוקטור.  כל פעם שאני מנסה להתקדם "על החיים
ועל המוות" אני נתקע בחריץ ונופל!  אתה יודע כבר כמה שברים היו
לי מהניסיונות האלו?
-  אתה רוצה לספר לי על השברים האלו?
-  תשמע דוקטור זילברמן.  פעם זו הבחורה שלך שמפסיקה לענות
להודעות, אח"כ זה הבוס שלך שמחליט שהתחרפנת ואז ההורים שלך
מנסים לאשפז אותך בבית משוגעים. זה פשוט לא נגמר.  כמה אפשר??
אתה מבין אותי דוקטור?
- אהם.אני מבין.
-  כמה הבנאדם יכול לסבול?!? די, נשבר!
-  אתה צודק בהחלט ז'ילבר.  כמה חרא יכול הבנאדם לאכול???
בהחלט נשבר. ואני מתכוון לעשות משהו בקשר לזה!!!
- מה אתה מתכוון לעשות, דוקטור?

צלצול פעמון קוטע את השיחה.

- אוקי.  זה יהיה 300 שקל, ז'ילבר.

ז'ילבר מוציא את הכסף וניגש לדלת.   מסתובב לרגע ושואל :

- אז אותם כדורים עוד חודשיים, דוקטור?
- כן, אני רואה שהם עוד לא ממש התחילו להשפיע.
- כן דוקטור.  גם אני, דוקטור.