[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה סיני
/
אצטרובלים

רגע לפני שאני נפרדת מהם, אני מנקה אותם מכל ראיה שתחבר אותם
אלי ביום מן הימים.  אז בשקט בשקט, לאחר שאני כבר יודעת מה אני
הולכת להגיד להם ולמה בדיוק אני נפרדת מהם, אני בודקת להם את
המגירות, האלבומים, היומנים ולוקחת הכל - את המכתבים, המתנות
והתמונות.
הבעיה היחידה היא שאני לא יכולה להוציא את המשפטים, היקרים לי
כל כך, מתוך הראש שלהם.
אחרי שאני מסבירה לרז שהוא פשוט אדיש מדי ושזה לא ייתכן שהוא
לא משקיע בי בכלל ושאני מבזבזת עליו את מיטב שנותיי, אני
מתחילה לפתח מסורת נוספת בטקס ההיפרדות שלי מהם, ומסתכלת לו על
האוזן.  אני חוקרת אותה על כל עיקוליה, אני מסתכלת עד כמה היא
קרובה לראש מאחור ומה הגודל שלה ואם יש נקודות חן. אני עושה לה
קלסתרון. אני יודעת שעוד מעט אנו ניפרד, וכבר לא אזכור ודאי
דבר מהמבט שלו או מהמגע שלו, אבל את האוזן... שיהיה בטוח שאת
האוזן אני אזכור.
ערן כבר ידע על הסיפור עם האוזן ובמשך שלושה חודשים הוא היה כל
כך לחוץ בכל פעם שהסתכלתי עליו, שזה נמאס עלי בסוף.  הוא מאד
נהנה לדבר איתי בטלפון, אבל לא היה מוכן להיפגש איתי. מהפחד.
אז באיזה יום חמישי אחד צצתי לו בבית והוא פתח לי את הדלת.
בתחילה הוא קצת נבהל והתחיל להיות נסער ולהתחנן - לא עכשיו,
בבקשה, לא עכשיו.
נאלצתי לקשור אותו כדי להתבונן לו על האוזן, אתם קולטים?
הבנאדם באמת לא נתן לי להיפרד כמו שצריך.  כמעט.  בסוף
הצלחתי.
על האוזן של אורן הסתכלתי המון פעמים.  לא גיליתי לו והוא היה
משוכנע שזה איזה  Ear Fetish או משהו כזה.  לי לא היה איכפת מה
הוא חושב.  אני חייבת להכיר את האוזן שלו כמו את כף ידי.
תלמים תלמים חרושים בה, מורים על כל האוזניים שעוד יצטרפו
למאגר שבראשי.  ואני יודעת שאי אפשר להתחמק מזה... כנראה כי לא
סיימתי ללמוד. כנראה שעלי לדעת עוד, לפני שאני מפסיקה את
הפרידות.

בפעם השישית כבר ידעתי את האוזן שלו והייתי מוכנה נפשית להגיד
שלום.  כמה שעות אחרי זה אורן טס למדינה אחרת, רחוקה ממני אלפי
מילים, ואז נזכרתי ששכחתי לקחת ממנו את כל המכתבים.  הרגשתי
כמו אותו רוצח סדרתי פסיכופט שסטה מסטייתו ושכח לבצע את אחת
מהרוטינות שלו בעת ביצוע המעשה.  איך יכולתי ככה לחפף ולא לקחת
את העדויות האחרונות ממני???
ופתאום - מרוב היסטריה כבר התחלתי לשכוח גם את הפרטים של האוזן
שלו.
כשהגעתי למצב טרום-פרידה מעופר, כבר השתניתי.  לא היה איכפת לי
בכלל מהאוזן שלו.  שילך ושייקח אותה.  העיקר שילך ונגמור עם זה
כבר.  לי, נגמרה הסבלנות אליו.  הוא נפגע ושאל למה אני לא
סוקרת לו את האוזן.  אמרתי לעופר שישתוק, שייקח את הדברים
ושיעוף לי מהעיניים  כי יש לי טלפונים לעשות וניירת לסדר.
והוא הלך.



אמא אמרה שהיום אבא בא לבקר אותנו, כי היום זהו תורו.  יש מפגן
מיוחד לרגל יום העצמאות.  אחי צחק ושאל איזו מילה מצחיקה זו
מפגם.  אמא הסבירה לו בסבלנות את הפירוש ונתנה לנו דגלים כדי
שננפנף בהם.

לפני שאבא בא, אנחנו תמיד בהתרגשות, כי אנחנו יודעים שהוא יספר
לנו סיפורים מהימים שהוא היה בהם מלח, שזה היה לפני שהוא הכיר
את אמא ולפני שהם התרגשו.  התגרשו, אמא מתקנת.  כן, התגרשו,
לזה התכוונתי.  הוא מספר על מערבולות שנקלע אליהן, שזה כמו
קרוסלה אבל בתוך הים ויותר רטוב אחר כך.  הוא מספר על תוכי
שהיה להם על הספינה ושידע לצעוק "קרחון" וגם "הורידו עוגן"
ועוד כל מיני שאני לא כל כך זוכרת, אבל הוא לא כועס, אחרת הוא
לא היה מספר אותם שוב ושוב.

בפעם האחרונה שהוא בא, לפני שנתיים, נסענו איתו באוטובוס.  הוא
ישב מולנו על כיסא של אחד.  אחי ואני ישבנו מולו, נגד כיוון
הנסיעה, והוא סיפר לנו את אחד הסיפורים שדווקא זכרתי.  אני
התחלתי להסתכל לו על הפנים כי רציתי לזכור אותו. לא יודעת למה.
אבל כמה שלא ניסיתי, ראיתי שקשה לי.  כי אני ילדה קטנה. בת שש
בסך הכל.  וקשה לי לזכור את כל הפרטים האלה.  אז החלטתי להתמקד
בדבר אחד - ולא יודעת למה - יצא שזאת האוזן.

את האוזן למדתי טוב טוב, מכל הצדדים, (זה לקח לי כמה נסיעות
באוטובוס), וכשאבא החזיר אותנו, נפרדתי ממנו לשלום ונתתי לו
חיבוק ארוך, ואז הוא הלך.  אחרי החיבוק.

אמא אמרה שהיום אבא יבוא לבקר אותנו.  זהו יום חג, היא אמרה.
חיכינו לו על הספסל שמתחת לבנין עם הדגלים.  נרגשים.  הולכים
לראות מפגם, אמר אחי.  אני כבר לא הייתי בטוחה בזה, אז לא
הקשבתי לו ממש.  עצמתי לי את העיניים וכל מה שהצלחתי לראות, זה
את האוזן.  היא עמדה לה שם גדולה, הרבה יותר מהאוזן שלי, ומאד
משורטטת.  דווקא אוזן יפה.  אמא אומרת שאני לקחתי מאבא את
העיניים.  מעניין מי לקח לו את האוזן.

אחרי חמש שעות וחצי אמא ירדה וראתה אותנו יושבים על הספסל עם
הדגלים.
אח שלי היה משועמם כי לא הרשתי לו לרוץ לכביש.  במקום זה,
אספנו אצטרובלים וזרקנו על הכביש. אחר כך חיכינו שתבוא מכונית
ותפצפץ את האצטרובלים, וזה הצחיק אותנו נורא כשזה קרה.  אמא
שאלה מה אנחנו יושבים פה בבטלה ולמה לא עלינו הביתה מייד
כשחזרנו.  אחי אמר שבכלל לא זזנו מכאן לרגע ושאנחנו מחכים לאבא
שיבוא לקחת אותנו למפגם כבר.
לאמא התחילו לרדת דמעות מלוחות מהעיניים.  אנחנו לא יודעים
למה.  אולי קצת היה חבל לה על האצטרובלים.
אמא אמרה שאבא לא יבוא יותר ושזה לא בגללנו.
בלילה, שמעתי אותה מתקשרת לדוד-יהודה וצורחת עליו שיגיד
לתורם-זרע הזה שהילדים שלו חיכו לו כל היום עם הדגלים בציפיה
רבה, ושזו חוצפה שלא מן העולם הזה לאכזב אותם ככה, כי ילדים זה
לא יו-יו, ושאיזה מן לב יש לו.
אני לא רציתי להגיד לה כלום, כי היא הייתה קצת עצבנית, אבל
חשבתי לומר לה שאין לכל האנשים לב.  שזה קשה לדעת למי יש ולמי
אין כי זה מתחת לבגדים.  אם היא הייתה מקשיבה לי, הייתי אומרת
לה להסתכל על האוזן, כי אותה קצת יותר קשה להסתיר.



כל קשר בין המציאות לבין האירועים והאנשים שבסיפור אינו
מקרי לחלוטין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האוכל בסדר,
הנוף ככה
הפז"מ דופק!
והסלוגן לאן?





יגאל עמיר פותח
פנקס ומסמן v


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/02 19:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה סיני

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה