אמא אמרה שהיום אבא בא לבקר אותנו, כי היום זהו תורו. יש מפגן
מיוחד לרגל יום העצמאות. אחי צחק ושאל איזו מילה מצחיקה זו
מפגם. אמא הסבירה לו בסבלנות את הפירוש ונתנה לנו דגלים כדי
שננפנף בהם.
לפני שאבא בא, אנחנו תמיד בהתרגשות, כי אנחנו יודעים שהוא יספר
לנו סיפורים מהימים שהוא היה בהם מלח, שזה היה לפני שהוא הכיר
את אמא ולפני שהם התרגשו. התגרשו, אמא מתקנת. כן, התגרשו,
לזה התכוונתי. הוא מספר על מערבולות שנקלע אליהן, שזה כמו
קרוסלה אבל בתוך הים ויותר רטוב אחר כך. הוא מספר על תוכי
שהיה להם על הספינה ושידע לצעוק "קרחון" וגם "הורידו עוגן"
ועוד כל מיני שאני לא כל כך זוכרת, אבל הוא לא כועס, אחרת הוא
לא היה מספר אותם שוב ושוב.
בפעם האחרונה שהוא בא, לפני שנתיים, נסענו איתו באוטובוס. הוא
ישב מולנו על כיסא של אחד. אחי ואני ישבנו מולו, נגד כיוון
הנסיעה, והוא סיפר לנו את אחד הסיפורים שדווקא זכרתי. אני
התחלתי להסתכל לו על הפנים כי רציתי לזכור אותו. לא יודעת למה.
אבל כמה שלא ניסיתי, ראיתי שקשה לי. כי אני ילדה קטנה. בת שש
בסך הכל. וקשה לי לזכור את כל הפרטים האלה. אז החלטתי להתמקד
בדבר אחד - ולא יודעת למה - יצא שזאת האוזן.
את האוזן למדתי טוב טוב, מכל הצדדים, (זה לקח לי כמה נסיעות
באוטובוס), וכשאבא החזיר אותנו, נפרדתי ממנו לשלום ונתתי לו
חיבוק ארוך, ואז הוא הלך. אחרי החיבוק.
אמא אמרה שהיום אבא יבוא לבקר אותנו. זהו יום חג, היא אמרה.
חיכינו לו על הספסל שמתחת לבנין עם הדגלים. נרגשים. הולכים
לראות מפגם, אמר אחי. אני כבר לא הייתי בטוחה בזה, אז לא
הקשבתי לו ממש. עצמתי לי את העיניים וכל מה שהצלחתי לראות, זה
את האוזן. היא עמדה לה שם גדולה, הרבה יותר מהאוזן שלי, ומאד
משורטטת. דווקא אוזן יפה. אמא אומרת שאני לקחתי מאבא את
העיניים. מעניין מי לקח לו את האוזן.
אחרי חמש שעות וחצי אמא ירדה וראתה אותנו יושבים על הספסל עם
הדגלים.
אח שלי היה משועמם כי לא הרשתי לו לרוץ לכביש. במקום זה,
אספנו אצטרובלים וזרקנו על הכביש. אחר כך חיכינו שתבוא מכונית
ותפצפץ את האצטרובלים, וזה הצחיק אותנו נורא כשזה קרה. אמא
שאלה מה אנחנו יושבים פה בבטלה ולמה לא עלינו הביתה מייד
כשחזרנו. אחי אמר שבכלל לא זזנו מכאן לרגע ושאנחנו מחכים לאבא
שיבוא לקחת אותנו למפגם כבר.
לאמא התחילו לרדת דמעות מלוחות מהעיניים. אנחנו לא יודעים
למה. אולי קצת היה חבל לה על האצטרובלים.
אמא אמרה שאבא לא יבוא יותר ושזה לא בגללנו.
בלילה, שמעתי אותה מתקשרת לדוד-יהודה וצורחת עליו שיגיד
לתורם-זרע הזה שהילדים שלו חיכו לו כל היום עם הדגלים בציפיה
רבה, ושזו חוצפה שלא מן העולם הזה לאכזב אותם ככה, כי ילדים זה
לא יו-יו, ושאיזה מן לב יש לו.
אני לא רציתי להגיד לה כלום, כי היא הייתה קצת עצבנית, אבל
חשבתי לומר לה שאין לכל האנשים לב. שזה קשה לדעת למי יש ולמי
אין כי זה מתחת לבגדים. אם היא הייתה מקשיבה לי, הייתי אומרת
לה להסתכל על האוזן, כי אותה קצת יותר קשה להסתיר.
כל קשר בין המציאות לבין האירועים והאנשים שבסיפור אינו
מקרי לחלוטין.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.