אמא אמרה לי שיהיה בסדר. אמא הבטיחה שזה ייגמר.
אבל לפעמים, כשגם לה כבר נמאס, היא הייתה מרימה אליי זוג
עיניים דומעות והייתה שואלת, למה אני? אני יותר לא רוצה
לחיות.
וראיתי את הנשמה שלה לאט לאט נגמרת, לאיטה שוקעת אל תהום
חשוכה.
אז אבא אמר לי שזה יעבור, שזה יקח זמן אבל הכל ייעלם. ואני
הסתכלתי לו בעיניים וראיתי איך זה גומר אותו. איך הוא נאבק
בגורל שלו יום יום.
אמא לא רצתה להיות חולה, היו לה כל כך הרבה תוכניות. אבא לא
רצה להיות נשוי למישהי שתצטרך אותו כל הזמן, שהוא יהיה צריך
להיות חזק בשבילה.
ואני, אני לא רוצה לקבל את זה, להשלים עם זה. לדעת שגם אני חלק
מזה. שיש לי חובות, ואני צריכה לעזור ולתמוך. אני רוצה משפחה
רגילה, כזאת עם אמא שיש לה שיער. כי שיער זה המון.
וכמו הילדה בפרסומת גם אמא שלי, רוצה רק להתגבר, רוצה נורא
נורא להצליח. אבל לא כמו הילדה, אני יודעת שבפנים, אמא שלי,
כבר סיימה. היא כבר לא תוכל לעשות כל מה שרצתה, ולהיות כל מה
שהתכוונה. היא לא תוכל לחזור לשאיפות שהיו לה לפני גיל 38, כי
לה שרטטו תוכנית אחרת.
אז די. אני לא רוצה יותר.