כל העולם הפך לחיידקים קטנים קטנים , ובאחת מהנשימות הקשות שלי
שאפתי את כולכם אל תוך מחזור הדם שלי . כולכם , שוחים שם , אחד
ליד השני , מאושרים נורא . התפעלתם מהמבנה , מהגאוניות , מהרגש
. לפעמים סתם הסתכלתם במבט לא ברור כאילו זה סינית - חוץ
מהסינים שהבינו מה היה שם . גם צחקתם קצת , ואפילו שמעתי הערה
מעליבה אחת . די נפגעתי , ואין ספק שהיה לי עצוב . מישהו שם
בחוץ עבד מאוד קשה על יצירת האומנות הזו , וכל וריד ועורק , כל
גיד ועצם , כל המעי עלה לו בדמעות וזיעה . המון זמן עבד קשה ,
טרח , שיפץ ותיקן , ולא הפסיק עד שזה היה מושלם - רק אז הסכים
להיות מרוצה . ופתאום אתם באים , במלוא חוצפתכם , בלי שמישהו
הזמין אתכם בכלל , ונהנים מהעבודה הקשה הזו . ולא רק שנהנים ,
גם צוחקים , מעליבים . אומרים שהוא הזה כשהוא חיבר את כל
החלקים לדבר העלוב הזה . מה זה העברית הפשוטה הזו .
הפסיכולוגיה ברבע גרוש . עולם מתוחכם - דורש הרבה מהאומנים שלו
.  המשכתם לשחות , ולבקר , ולהעיר הערות . ככל שהביקור שלכם
נמשך זמן רב יותר , זעמי עלה וגדש . כבר הגעתם לקיבה בצורה
מהירה מאוד . כל העולם , בקיבה שלי , מעיר הערות . הגוף שלי
נעלב גם הוא מחוסר הפרגון לכתיבה היוצרת , ושיתף פעולה בלהפוך
אתכם לפסולת . כל העולם הפך עכשיו לפסולת זורמת במעי הגס שלי .
לא היה לכם סיכוי להינצל , וגם לא יכלתם להעיר עכשיו הערות .
הייתם עסוקים מדי בלסתום את האף שלכם , כי היה לכם מסריח שם ,
במעי הגס . כל העולם , נופל עכשיו לאסלה מהתחת שלי . טובע .
דרך איומה ללכת , אין ספק בדבר . החרבון הזה היה אחד מהארוכים
ביותר שאי פעם היו לי , כמעט 3 שעות ישבתי שם . ולא , לא 3
שעות כאלה של שלשול קל וזורם - אלא מאמץ וזיעה . חלק מכם נאבק
וניסה לטפס החוצה , אבל אני לא נתתי . כשזה נגמר הייתי מותשת
לחלוטין . ניגבתי את התחת ואת הנייר זרקתי לפח בכוונה , כי
רציתי לראות איך כל העולם נראה באסלה שלי , בלי שהנייר מסתיר .
וזה היה מחזה נפלא . אני חושבת שהורדת המים הזו היא הפעולה הכי
מספקת שעשיתי בחיים שלי . כולכם מתים עכשיו , הגוויות העלובות
נאכלות ע"י עכברושים  בביובים . כל העולם , המתיימר להשמיץ
אותי , מת . הראיתי לכם מה זה . החיים הרבה יותר נוחים עכשיו ,
כי אני לגמרי לבד פה . לא צריכה לשלם על כלום , לא רבה עם אף
אחד . עושה מה שבראש שלי , בלי שום הסברים . אתמול למשל הייתי
נשיא ארה"ב . ומעל לכל - אתם לא פה . אתם , כבר לא יכולים
לפלוש לי לראש , בניגוד לרצוני , ולהגיד לי שמה שעשיתי לא טוב
. לא מספיק מרגש . לא חוויתי . את כולכם זיינתי . עכשיו אני
כותבת , ומירי העורכת , כבר לא יכולה להגיד לי שהספר הזה לא
ימכור .