כשהייתי קטנה , הייתי נורא מפונקת. לא מאוד מפונקת, או כל כך
מפונקת. פשוט נורא נורא מפונקת. עד כדי כך שחיפשתי דברים
שיגרמו לי לבכות . אבא תמיד אמר לי לאכול הרבה גזר , כדי שכושר
הראייה שלי יהיה יותר טוב . הוא גם אמר שילד שמן הופך לאיש שמן
, וקרץ . תמיד הוא קרץ . איש חכם , אבא שלי . פטריוט . מת כמעט
איזה אלף פעמים במלחמות ישראל . תמיד הקשבתי לו , בראש שלי לא
הייתה בכלל אפשרות אחרת .אז אכלתי הרבה גזר . המון גזר . אבל
לא יותר מיד המון , כי לא רציתי להפוך לאיש שמן . גם הייתי
נורא מוכשרת אז ופיסלתי בחימר . כשלא היה לי בבית אז התעסקתי
בפלסטלינה . עשיתי הכל - בתים , אנשים , עצים . לפעמים
כשהדמיון לא עבד אז סתם הסתובבתי עם גוש פלסטלינה ביד . ביד
ימין גזר , וביד שמאל גוש פלסטלינה . התת-מודע הבוגר שלי בדיוק
עשה פגישה עם המוח הצעיר , והם הגיעו למסקנה שאם אני אמשיך
להיות ילדה מאושרת כזו , אני לא אדע להעריך דברים כאישה בוגרת
. נו אז מה אתה רוצה שאני אעשה , שאל המוח קצר הרוח שהופרע
במחשבות פתאומיות על יצירתיות בפלסטלינה . מה כלומר ? זה לא
ברור ? ענה התת-מודע . זה לא יכול להיות יותר ברור מזה . שלח
לה פקודה לדחוף את יד שמאל לפה במקום יד ימין . שיהיה לה קצת
מר בפה , שתבכה קצת . המוח הסכים וציית כמעט מיד - ואני בכיתי
שנייה אחרי . לא הבנתי מה קורה . הפלסטלינה הייתה דביקה ומרה ,
ובכלל חוץ מהריח שלה לא היה בה שום דבר טוב באותו הרגע .
התת-מודע היה מרוצה .  ואני לא הבנתי . למה שלחתי את הפלסטלינה
לפה , תנינים סגולים . עוד הפעם ! צעק התת-מודע למוח עם בזיק
של טירוף בעיניים , והנ"ל ציית מייד . הרגשתי אחוזת דיבוק .
הלכתי מהסלון למטבח , מהמטבח למקלחת , מהמקלחת למכונת הכביסה .
וכל הדרך אני טועמת פלסטלינה . טועמת , בוכה , מגרדת מהשיניים
- וטועמת שוב הפעם . כשסיימתי את גוש הפלסטלינה התת-מודע היה
מרוצה . זהו , מספיק לבינתיים . נראה מה יקרה בימים הקרובים ,
אם משהו ישתנה אצלי . מאז עברו הרבה שנים , ואני כבר אישה
צעירה . לפי איך שזה נראה עכשיו , יש לי עתיד מזהיר ומאושר
בצורה מטורפת . מה , הוא חייב להיות . אחרת , התת-מודע שלי לא
היה מעצב לי גוש פלסטלינה בצורה של אבא חולה לב , מצוקה כלכלית
ואח חולה נפש . ככה אני בטוח אדע להעריך את העתיד . גאון ,
פשוט גאון .