כשהייתי קטנה שיחקתי עם החברות שלי. הייתי קצת מוזרה, כשאני
חושבת על זה. תשע-עשרה בובות ברבי ועוד שתי בובות של קן.
קיבלתי אותן מראובן, שגר באמריקה. אבא לא הרשה לקנות תוצרת
חוץ, כי הוא פטריוט. שיחקתי הרבה עם החברות שלי, הבובות. הבנות
האמיתיות שיחקו איתי. מסיבות התה שערכתי בבית-הקיץ היו הטובות
בעולם וגם התפרסמו בכל רחבי הבניין. באמת, הייתי מוזרה. היום
אני כבר גדולה, הסתדרתי טוב בחיים. לא צריך חברות אנושיות.
בארבי-ביקיני תמיד אמרה שאני ילדה טובה, ובארבי-איטלקיה הבטיחה
גלידות. בארבי-יודל הייתה מנייאקית, אף אחת מהחברות לא אהבה
אותה. קן חשב שהיא ניאו-נאצית, והוא לא התעסק בשטויות כי הוא
מדען מכובד. איבדתי את הראש שלו. רונית המורה המליצה לשלוח
אותי לטיפול נפשי, ואמא הייתה נורא עצובה. אבא הביט בדאגה על
החברות שלי. הוא נתן לדוקטור וויס את בארבי-יודל, והם דיברו
הרבה בלובי של הבניין - כדי שאני לא אשמע. אבל אני שמעתי הכול.
"הילדה הבודדה" קרא לי. אני לא בודדה בכלל, יש לי שמונה-עשרה
חברות וגם שני ידידים.