אני כבר לא אוהב. אהבה זה רגש שדוהה. "ביקשתי 5 אחוז!" צעקה.
"היה רק 9, אז קניתי 9!" והנחתי את הגבינה על השולחן. אני לא
אוהב להתווכח, גם אם השרמוטה טועה. "איפה המרלבורו?", ואני
שולף מכיס הגולף שלי עוד חפיסה של הדברים המסריחים. כשאהבתי
היא לא עישנה. התאהבתי בלא-מעשנת. "גיל בא הבוקר. החשבון על
השולחן." אני שונא את גיל. חושב שהוא משהו מיוחד אם הוא בא פעם
בשבוע, משקה כמה עציצים ומשאיר לי חשבון ע"ס 150 ש"ח. היה שקט
לכמה דקות: אני הסתכלתי בקטלוג מכוניות הספורט והיא שירשרה
סיגריות עד שנגמר. לא הוצאנו מילה. בערב ראינו
סרט, קומדיה רומנטית. "אתה עוד אוהב אותי?". "אוהב זה רגש
רטורי", התחמקתי. "אתה לא אוהב אותי!" ענתה. "לא נכון!". "פעם
היית אומר לי את זה כמה פעמים ביום!". נכון, זה היה בתקופה
שאהבתי אותך, כלבה. הגרזן הענתיקה שהיה תלוי מעל הלובי קרץ לי
יותר מתמיד. קומדיות רומנטיות זה ז'אנר סרטים מסריח, גורם
לנקבות להתבכיינות יתר. "בואי נזמין מהסינית". היא שתקה לרגע.
מהסינית הגיעו אחרי 53 דקות, והעוף ברוטב חמוץ מתוק
המיינסטרימי שלי היה קר והרגיש כמו גומי, נראה שהיא נהנתה ממנת
הברווז הצלוי שלה. "תגיד את זה!" דרשה באמצע הגומי שלי.
"להגיד מה?" - ניסיתי לדחות את הקץ. שתקה לי פתאום. "..שאתה
אוהב אותי". אבל אני לא, חשבתי. שמרתי על קור רוחי. "יש סרט
טוב בסינמה" אמרתי. "עוד סרט? חשבתי שאתה לא אוהב סרטים!".
טיפשה, אם לא אהבתי את הקומדיה הרומנטית המסריחה שלך מקודם זה
לא אומר שאני לא אוהב לראות קומדיה, ועוד אלימה. 24 דקות אחרי
12 ואנחנו עדיין שותקים. לכי לישון, כלבה. "תגיד לי שאתה
אוהב!" דרשה, על סף בכי. המשכתי לזפזפ. דפקה על השולחן במחאה
והלכה לבכות איפשהו. דווקא טובה, הקומדיה הזו. באמת, אולי בגלל
שהייתי קצת הפוך בגלל השעה המאוחרת חשבתי שהיא מצחיקה. היא
נכנסה לחדר בשעה מאוחרת. "אנחנו גמרנו!", ושוב הלכה לבכות בחדר
אחר. היא כבר ישנה. הלכתי לחדר השינה בשקט, כי להעיר את
השרמוטה בשינה כשהיא בכזה מצברוח זה התאבדות. קמתי אחרי כמה
שעות. הידיים שלה היו כרוכות סביבי ועל השולחן היו מונחים
גבינת 5 אחוז וחפיסת "מרלבורו לייטס".