הוא החזיק בידו את עיתון הבוקר וקרא את הכותרת הראשית. הוא קרא
את הכותרת בקול רם, למרות שאף אחד לא היה שם. פעם היה.
לפני 5 שנים בדיוק נפטרה רינה, אשתו, שאהב יותר מכל אדם אחר.
כל בוקר היה מקריא לה בקול את הכותרת הראשית, והיא היתה
מחבקת אותו ומנשקת אותו בעורף. הוא היה עושה את זה בצורה
עיוורת, כי תמיד היה בטוח שהיא שם ומקשיבה לו, עד שיום אחד
הוא קרא שהיה פיגוע באיזה קו אוטובוס ואף אחד לא בא לחבק
ולנשק אותו. רינה שכבה במיטה, לא נשמה, חסרת הכרה. מניתוח
נסיבות המוות לא התגלה דבר. הזונה מצומת הרחובות אלון-יחזקאל
הנביא באה וניחמה אותו באותו יום, אבל הוא טרק לה את
הדלת בפנים. על תשלום הוא בכלל לא חשב. גם הזונה לא. היא באה
בבגדי העבודה שלה ושאלה שאלות מבעד לדלת. נסים לא פותח
את חנות התקליטים המוזלים שלו היום אז הוא נשאר בבית, משחק
שח-מט נגד עצמו. הוא מפסיד. על השולחן מונחת תמונת שחור-
לבן ישנה של רינה, ממסיבת הסיום של התיכון. שיערה גולש עד
הישבן, שמלת נשף שירשה מאמה, שירשה מסבתה שנספתה בשואה.
היא הביטה בעינייה אל עיניו של בעלה לעתיד. הוא הרים את
התמונה והביט בה ארוכות, כאילו ראה אותה בפעם הראשונה.
הזונה דפקה על הדלת. הוא רק חשב על רינה. בכיתה י' היא יצאה
עם אברהם מקיבוץ יובב, והוא רק שכב במיטתו בלילות וחשב
עלייה ועל איך הוא רוצח את אברהם ואף אחד לא שומע על זה. הכל
כבר היה מתוכנן אצלו בראש, איך הוא מגיע בחצות אל האסם
של הקיבוץ, בשעה הקבועה שלו ושל רינה, ומתחיל לצעוק ולהרעיש
מבחוץ, ממש לעשות בעיות, עד שאברהם היה יוצא החוצה
ומקבל בקבוק ג'וני ווקר כבד ומרוקן לתוך המוח הדמגוגי שלו.
הוא פתח את אחת המגירות שבחדר השינה, הוציא מהארנק שבתוכה
כמה שטרות גדולים, לקח אותם וגם את הכותרת של העיתון. הזונה
כבר לא בחוץ עכשיו. עכשיו היא בחדר השינה וקוראים לה
רינה.