חמישים ושניים פנסים ברחוב הדרורים, ורק 12 עובדים.
בלילה הרחוב חשוך וצללים רודפים את האנשים המעטים המהלכים בו,
ערפל קלוש מחליש את אור הפנסים שנותרו תקינים והעצים הגדולים
בצידי הרחוב חוסמים את האור של שאר הפנסים.
אבל משום מה, כל יום בשעות הערב המאוחרות אני רואה מהחלון
בחדרי, נערה צעירה עם שיער ארוך עומדת בתוך מניפת אור קטנה של
אחד הפנסים ומתבוננת אל הבניין שממול. לא לכיווני היא מתבוננת
אלא לצד השני, ורק את גבה אני רואה מהחלון.
כבר שבועיים שאני מציץ מהחלון בערב ורואה אותה עומדת בקור
החורף האכזרי שחודר דרך הפתחים הקטנים בבד החולצה או מסתנן דרך
פתחי שרוולי המכנסיים. ככה היא עומדת מבלי לזוז, אפילו בימים
המעטים שירד בהם גשם היא עמדה שם, בלי מטריה רק עמדה, הסתכלה
ונרטבה.
היום חזרתי מהעבודה בסביבות השעה שבע או אולי שמונה, הצצתי
הצצה חטופה מהחלון, כהרגלי בשבועות האחרונים, והיא עדין עמדה
שם, עמדה ולא זזה, עמדה והתבוננה אבל הפעם לא בבניין ממול אלא
בי. מבטה המקפיא חדר דרכי כלהבת אש ומיד זזתי מהחלון. חשבתי
לעצמי שאולי היא הסתובבה סתם במקרה, הרי אני אף פעם לא עומד
בחלון ומתבונך בה שעות אלא רק מציץ מדי פעם החוצה בכדי לבדוק
אם היא עדין עומדת בחוץ. ואין סיכוי שהיא שמה לב לזה.
תוך כמה דקות כבר הייתי במקלחת, מסתבן ומתקרצף מהלכלוך שנדבק
אלי במהלך היום וחולם בהקיץ, על מה? אני באמת לא יודע.
פתאום דפיקות בדלת נשמעו והוציאו אותי מהרהורי חלומותי, לא
ציפיתי לאף אחד ולכן לא היה איכפת לי להתארגן לאט לאט כשברקע
נשמעת מנגינת הדפיקות שהפכה נעימה לאוזן. "רק רגע, אני בא",
צעקתי והלכתי לפתוח את הדלת, הדפיקות נפסקו וכשפתחתי את הדלת
לא היתה נפש חייה וגם לא מתה בחדר המדרגות מולי. סגרתי את הדלת
וחזרתי לחדר שלי. ושוב כהרגלי הצצתי מהחלון, היא לא היתה שם,
זה מוזר היא תמיד נמצאת שם עד עשר בלילה לפחות. בטח סוף סוף
נמאס לה לעמוד בקור כמו בובה בחלון ראווה.
למחרת בערב כשחזרתי הביתה שוב הבטתי מהחלון מבלי לחשוב בכלל,
והיא לא היתה שם, אבל משהו היה שונה ברחוב ולכן הצצתי שוב, ומה
שראיתי זה חמישים ושניים פנסים שמאירים את רחוב הדרורים בשיא
תפארתו ויופיו. רק פנס אחד היה קצת חיוור מהשאר, הפנס שמול
הבניין ממול.
לא הספקתי לבחון היטב את הרחוב שנראה כאילו נולד מחדש כאשר
שמעתי צלצול בדלת. כשפתחתי אותה לא היה אף אחד במסדרון של חדר
המדרגות, רק מעטפה קטנה שכבה על הריצפה הקרה והמלוכלכת.
פתחתי את המכתב וקראתי:
אזרח יקר,
זהו חשבון על-סך 250 ש"ח עבור תיקון הפנסים ברחובך.
הינך מתבקש לשלם את הסכום הנ"ל עד כ - 30 יום מיום קבלת מכתב
זה...
וכך נמשך לו המכתב על עמוד שלם. חזרתי לחדר והסתכלתי מהחלון,
הרבה אנשים הלכו ברחוב, דיברו, צחקו, התנשקו אבל אף אחד לא עצר
להסתכל על הבניין ממול או פשוט לקפוא מקור.