"אוי לי! אני מאחר! אני שוב מאחר!", עליסה צפתה בארנב הלבן
המחויט מציץ בחופזה בשעון הכיס שלו ורץ שוב לכיוון השולחן
הערוך. חיוך עלה על פניה כשנזכרה בפעם הראשונה שפגשה בארנב -
ולמעשה התחילה את מסעה בארץ הפלאות. הארנב התעלם לחלוטין ממנה
והמשיך למלמל את אותו משפט שוב ושוב.
"אתה לא מאחר ארנב..." אמרה ברוך לארנב הלבן שכעת קפץ במקומו
למשמע הקול.
"מה אמרת עליסה?" הוא שאל אותה בהתנשפות.
"אמרתי שזה בסדר, אתה לא מאחר. עוד לא התחלנו".
"את בטוחה...?" שאל אותה בהיסוס "הייתי בטוח שאני מאחר".
עליסה (שהייתה משועשעת מהעובדה שהארנב לא השתנה כלל מהפעם
אחרונה שראתה אותו) חייכה. "אני משוכנעת" ענתה לו.
הארנב נראה מרוצה מהתשובה, והתחל ללכת באיטיות כפויה למקומו.
הוא התיישב על הכסא המוגבה שלו ליד הכובען והסתכל עליו באימה
גלויה, שכן הכובען נראה באותו רגע מרוצה מעצמו לאחר שהוסיף
בקבוק יין שלם לתוך התה שלו...

"תמהני מי עוד חסר?" שאלה עליסה את עצמה בחיוך, שכן ידעה כבר
את התשובה. באותו רגע החל להתממש חיוך על השולחן מולה. "המוכרח
אתה תמיד להגיע אחרון צ'שר?" שאלה את החתול המפוספס שהחל
להופיע על השולחן.
"אתה מכירה אותי טוב מידי אליס", ענה לה בחיוך גדול, "האם כולם
נוכחים?"
"מה הטעם בלשאול שאלה שאת תשובתה אתה כבר יודע?"
"את לומדת מהר אליס" ענה לה וחיוכו התרחב, "אך אם הייתי מניח
שאת יודעת את כל מה שבראשי כלל לא הייתי פונה אלייך, שכן היית
כבר יודעת מה אני רוצה לומר"
"אני מניחה שאתה צודק..." ענתה לו וחשה מובסת אך משועשעת, "אך
כעת שב במקומך, הגיע הזמן להתחיל, ונסה לא להופיע כשרגלך בתוך
החרוסת..."

עליסה הסתכלה בסובבים אותה בזמן שצ'שר הלך למקומו (וניער את
רגלו מחרוסת בדרך) וחשה גאווה עצומה. היא הצליחה לאסוף את כל
ידידיה לאותו מקום הערב "משימה לא קלה בהחלט. ובינתיים אפילו
הכל הלך חלק..." חשבה לעצמה "עכשיו רק צריך לחכות שמשהו
ישתבש..."

כעת מבטה של עליסה היה מופנה אל הקצה השני של השולחן, אל הזחל
העצום שנמנם לו עם נרגילה בפה. "האם מישהו מוכן להעיר את
הזחל?" שאלה ברוך.
מבטיהם של היושבים הופנה לרגע אל עליסה, וישר לאחר מכן אל
הטבחית. עליסה הבינה את טעותה...
עשרות כלי סכו"ם ומחבתות התעופפו באוויר לכיוונו של הזחל ופגעו
בו בכל חלקי גופו. הזחל התנער והשתעל, ועננת עשן סמיך יצאה
מפיו. "בחיי... אני מניח שנרדמתי..." הוא לא נראה מוטרד במיוחד
מהעובדה שהטבחית זרקה עליו כלי מטבח ואף שחלק מהם נתקעו בבשרו
(עיניו האדומות והריח המוזר של הנרגילה אולי היוו את ההסבר
לכך).
"אני ממש מתנצלת זחל" אמרה עליסה בקול מתחנן "אך האם תוכל
להתחיל ולקרוא?"
"בוודאי ילדתי" אמר והתמתח, "אך אמרי לי יקירתי, מדוע אנחנו
קוראים בספר הזה?"
"רגע קט" אמרה והחלה לחפש בהגדה את הפסקה שמסבירה מדוע קוראים
בה.
"לא יקירתי, לא הבנת אותי" אמר בקול תקיף, "למה אנחנו קוראים
בהגדה...?"
"לא הבנתי..." אמרה בתמיהה
"עליסה, את נוצרייה..."

באותו רגע נשמע רעש מהמטבח והדוכסית יצאה בסערה עם ביצה ענקית
בידה וקערת מי מלח בגדול המתאים. "עכשיו הביצה!" צעקה.
"ברכותיי דוכסית, היכן מצאת ביצה שכזו?" אמרה לה עליסה
בחינניות.
"מאז ומתמיד היית טיפשה..." אמרה הדוכסית לעליסה והסתכלה אליה
בחיוך מרושע, "היכן את חושבת?"
לקח לעליסה קצת זמן, אבל לבסוף היא הבינה...
"בישלת את האמפטי?!"
המולה החלה מסביב לשולחן. "תשתקו כולכם!" צעקה הרוזנת "אתם
יודעים שאף אחד מכם לא אהב אותו!"
באותו רגע כל יושבי השולחן השתתקו לחלוטין (מלבד כמה הנהוני
הסכמה) והחלו להעביר את הביצה הענקית שהייתה האמפטי דאמפטי ואת
קערת המלח ביניהם.

"אני לא מאמינה שהיא בישלה את האמפטי דאמפטי..." לחשה לעצמה
עליסה בתסכול והוציאה את ראשה לאט לאט מכפות ידיה. "ובכן..."
החלה בקול רם, "מישהו צריך לקרוא את מה נשתנה... מי מהיושבים
הוא הצעיר ביותר?"
"תפסי!" צעקה הדוכסית בקול צרוד ממקומה וזרקה לעברה של עליסה
חזרזיר בלבוש תינוקות. החזרזיר פגע בקיר בצווחות ועליסה עיקמה
את פניה.
"מישהו אחר?" שאלה.
"אני הכי צעיר!" נשמע קול צעקה.
"לא! הוא משקר! אני הכי צעיר!" נשמעה התגובה המתבקשת.
עליסה הבינה את טעותה (וכנראה שכך גם עוד מספר אורחים שכן חלקם
החלו להתחבא מתחת לשולחן) ושאלה את השניים בקול מתחנן "הלא
תוכלו לקרוא שניכם יחד? אתם הרי תאומים..."
"לא!" קראו טווידלדי וטווידלדם בתיאום מופתי "הוא משקר! הוא
לא הכי צעיר! אני הכי צעיר!"
תוך שניות מספר הויכוח של התאומים נעשה סוער, תוך מספר שניות
נוספות הוא גם נעשה אלים והחל לסחוף את שאר היושבים שכנראה
חיפשו בהזדמנות לפתוח בויכוחים ישנים. עליסה התבוננה סביבה
בתסכול והבחינה שלמעשה רק הארנב הלבן (ששתה יין ישירות
מהבקבוק) והזחל (ששוב נרדם ומלמל מיני קללות על אדם בשם קרול)
לא לקחו חלק בהמולה.

עליסה התייאשה והניחה את ראשה על השולחן בכבדות (לא לפני
שסילקה את הכובען בבעיטה לאחר שניסה להציץ לתוך חצאיתה).
"ידעתי שזה חסר טעם..." אמרה לעצמה בקול רם.
"אך אם ידעת זאת מראש" נשמע קולו המתנגן של צ'שר "מדוע בכלל
ניסית?"
"אני מניחה שקיוויתי שפעם אחת הדברים ילכו כרצוני..." אמרה עם
ראשה עדיין על השולחן, "כנראה הייתי צריכה לדעת טוב מזה" נאנחה
בייאוש.
"עדיין יש תקווה אליס" אמר החתול "תמיד יש תקווה".
השניים לא דיברו לזמן קצר בזמן שהמהומה הלכה וגברה.
"אליס..." אמר החתול לבסוף. "אני מציע לך להרים את הראש
מהשולחן..."
עליסה הרימה את ראשה וכדור עץ גדול עף מול פניה.
"קרוקט?" שאלה את החתול בחיוך מריר.
צ'שר משך בכתפיו וחייך. "את רוצה שקט?" שאל לאחר שעליסה הניחה
את ראשה על השולחן בשנית, "מדוע שלא תבקשי מהם?"
עליסה הרימה את ראשה באיטיות וגילתה שהחתול שוב נעלם. "סילחו
לי..." אמרה בקול דק "האם תוכלו להיות בשקט!!"

הכל השתתקו והסתכלו בעליסה שכנראה הייתה מופתעת מעצמה. "אין
צורך לצעוק" אמר הכובען בקול נעלב "זוהי גסות רוח, ואין זה
מנומס לצעוק בזמן הסעודה".
"והאם זה מנומס להציץ מתחת לחצאיתה של ילדה קטנה?" שאלה
במרירות.
"מנומס כמו להשתמש בנמנמן ככרית למרפקים" ענה לה.
"ובכל זאת אתה עושה את זה..." אמרה בכעס.
"אך לך זה לא מפריע וגם לו זה לא מפריע" אמר הכובען וטבל את
שעון הכיס שלו בכוס היין, "לכן אין כל רע במה שעשיתי"
"אין זה הגיוני בכלל" אמרה עליסה ברוגז לאחר מחשבה קצרה.
"להפך, זהו היגיון פשוט, מעלה שכנראה חסרה לך" ענה לה הכובען.
"זו גסות רוח להעיר הערות אישיות"
"כך גם לא ללבוש בגדים תחתונים", אמר בנצחון.
עליסה הסמיקה והשתתקה.

שאר הסדר הלך בצורה חלקה יחסית (למעט הארנב הלבן שרץ באמוק
סביב השולחן עם בקבוק היין הריק בידו, צועק משהו לא מובן על
שעון מקולקל עד שלבסוף הקיא על עצמו והתעלף), אך מה שחשוב הוא
שעליסה הייתה מרוצה.
כאשר הגיע החלק לפתוח את הדלת לאליהו, פיקדה מלכת הלבבות על
אחד מחיילי הקלפים שהביאה עימה לפתוח את הדלת.
"מלכתי" אמר לאחר שפתח את הדלת "ישנו כאן אדם זקן שטוען
שהשאירו כאן משהו בשבילו... כיצד עליי לטפל בו?"
מלכת הלבבות חייכה חיוך גדול, היא שאפה אויר ככל שיכלה והחלה
לומר את המשפט שכל כך אהבה... אך עליסה הייתה מוכנה מראש,
וסימנה לטבחית שזרקה פלפלת גדולה לכיוונה של המלכה.
מלכת הלבבות התעטשה בחוזקה ולא הצליחה להשלים את המשפט.
"ישנה כוס יין על השיש" אמרה עליסה בחיוך "תן לו אותה וברך
אותו לשלום"
החייל ניסה לראות את תגובתה של מלכתו, אך זו המשיכה להתעטש
ולבסוף עשה כפקודתה של עליסה.

הסדר הסתיים; הארנב הלבן, שהתעורר בסופו של דבר, החל להציק
לנגר בקשר לשענים, טווידלדי וטווידלדם יצאו מחובקים (ומדממים)
ומלכת הלבבות שנראתה זועפת מלמלה משהו על ראשים ערופים וערב
מבוזבז. אך כולם יצאו לבסוף מרוצים.
"ברכותיי אליס" אמר צ'שר שהיה בין האחרונים ללכת, "בצעת משהו
שאף אחד מעולם לא הצליח עד כה - שמרת על כל תושבי ארץ הפלאות
לערב אחד יחדיו"
"ובכן... כמעט כולם..." ענתה לו במרירות והסתכלה לעבר שברי
הביצה שהיו בעבר האמפטי דאמפטי.
החתול (באופן מפתיע) חייך חיוך רחב. "אם הכל היה הולך כמו
שצריך, איזה עניין היה לנו בחיים?" שאל.
"אתה כמובן צודק" ענתה לו, אך החתול כבר נעלם.

האחרון שנשאר היה הזחל שהתקדם כעת באיטיות לכיוונה של עליסה.
"לא ענית לי בסוף יקירה..." אמר והוציא עוד עננת עשן "מדוע סדר
פסח?"
"ובכן זחל... החלטתי שהנצרות מחמירה יותר מידי במה מותר ומה
אסור לעשות" (ובאותו רגע עבר נסיך הלבבות עם תחתוניה של עליסה
בידו - מה שקצת הביך אותה), "החלטתי לבדוק דתות אחרות - איסלאם
נראתה לי התחלה טובה" ענתה לבסוף.
"עליסה..."
"כן?"
"איסלאם הרבה יותר נוקשים בכל הקשור ל... דברים שמותר לעשות"
הסביר הזחל "אבל ככה וככה, סדר פסח אינו שייך לאיסלאם".
"אז מה זה סדר פסח?" שאלה בפליאה.
"יהדות..."
"ומה זה יהדות?"
הזחל לקח שאיפה מהנרגילה שלו והוציא ענן עשן סמיך. "יש שאלות
שגם לזחל הן קשות מידי..."