ורוניקה הרגישה איך גופה מרחף באויר. תחושות שלא חותה מעולם
שטפו אותה - וחיוך גדול היה נסוך על פניה. "האם כך מרגישים
כשמתים?" שאלה את עצמה. "האם אני מתה?". המחשבה הפתיעה אותה,
ופתאום נראתה לה מאוד הגיונית. בראשה כעת רצו מחשבות על גורל
ועל גן עדן, שאלות שמעולם לא הטרידו אותה לפני... "אני בכלל לא
מאמינה שיש אלוהים" חשבה לעצמה באירוניה. היא לא יכלה שלא
לחשוב לעצמה שאם יש אלוהים - הוא בטח לא ישמח למשמע הדברים
שהיא אמרה עליו בעבר. "נו טוב, עוד נגלה..."

לפתע היא מצאה את עצמה בחלל לבן שככל הנראה לא היה לו קצה או
אופק. "מוזר" חשבה לעצמה "תמיד דמיינתי את גן עדן אחרת... או
שאולי אני לא בגן עדן". היא המשיכה להסתכל סביב - אך לא ראתה
שום דבר מלבד אופק לבן.
"ורוניקה" נשמע קול מאחוריה "תסתובבי יקירתי"
ורוניקה נבהלה למשמע הקול, אבל הוא היה קול מרגיע ונעים. היא
לא פחדה. היא הסתובבה באיטיות וראתה מולה גבר כבן 30 יושב מול
שולחן עץ פשוט. "שבי יקירתי" הוא אמר לה והצביע על כיסא מצדו
השני של השולחן.
ורוניקה ישבה בלי להסתכל על הכסא, מבטה היה נעוץ בגבר שישב
מולה. חולצה לבנה ומכופתרת, עניבה צהובה מחרידה ומשקפיים דקות,
אבל זה היו הפנים הנעימות והמחייכות שהקסימו אותה. הוא היה
מוכר לה, אבל היא לא זכרה בדיוק מאיפה - למעשה, היא לא זכרה
הרבה בכלל.
"את יודעת למה את כאן ורוניקה?" שאל אותה.
"אני... אני מתה?" החזירה בשאלה
הגבר צחק צחוק קל ונעים שהרגיע אותה קצת. "לא ורוניקה, את לא
מתה. עוד לא לפחות"
"אז למה אני כאן? ומי אתה...?"
"את כאן כי אני צריך לדבר איתך, ואני? יש לי הרבה שמות, אבל
בדתות הגדולות אני נקרא מלאך המוות. אבל את יכולה לקרוא לי
צ'רלס" אמר בחיוך.
ורוניקה הייתה קצת מופתעת, והוא כאילו קרא את מחשבותיה "אני
יודע, חשבת שאני אלבש שחור ויהיה לי חרמש. נקצר ונאמר שהכל
הייתה בעיה של פרסום שלילי... למעשה אני יכול להופיע איך שאני
רוצה, או יותר נכון איך שהאדם שאני בא אליו רוצה. כרגע אני
נראה כמו המורה שלך מהתיכון, אני חושב שקוראים לו מר טאצ'ר אם
אני לא טועה..." הוא הסתכל לרגע בדפים שהיו מסודרים לו על
השולחן כאילו מחפש משהו והמשיך "ואם אני לא טועה... היית
מאוהבת בו במשך כל אותה תקופה"
עכשיו ורוניקה הייתה מופתעת, מופתעת ונבוכה. היא מעולם לא אמרה
לאף אחד על מר טאצ'ר...
"ובכן ורוניקה", הוא המשיך "כמו שאמרתי לך, אני צריך לדבר
איתך. ורוניקה", הוא התחיל באיטיות, "את גוססת..." ולקח הפסקה
"הגוף הפיסי שלך עכשיו נמצא בבית חולים, שם את גוססת מסרטן"
היא הסתכלה עליו במבט קשה, אבל לא מופתע "אני מרגישה בסדר
גמור" אמרה לו.
"את גם נראית בסדר גמור, אבל זו לא הנשמה שלך שגוססת - אלא
הגוף. כרגע הגוף האנושי שלך בלי שיער מטיפולים כימותרפים והוא
גם רזה הרבה יותר. המראה שלך כאן זה הקרנה של הנפש שלך, איך
שאת רואה את עצמך מבחינה חיצונית."
"ואתה כאן כדי לשאול אותי אם אני רוצה להמשיך לחיות?"
הוא הנהן.
ורוניקה שתקה לזמן מה ולבסוף שאלה, "מה עם גן עדן? גיהינום?
לאן אני אגיע...?"
"המושג שלכם לגביי גן עדן וגיהינום הוא מוטעה קצת..." אמר בקול
עדין, וכעת ורוניקה הסתכלה עליו מרותקת. "אין טוב מוחלט או רוע
מוחלט, אין עננים לבנים ומדרכות זהב או אש מעכלת, זה הכל שאלה
של איך אדם רואה את החיים שלו"
"אני לא מבינה..."
"כל בנאדם סוחב איתו מטען לאורך כל החיים; רגעים שמחים, אהבה
והישגים, אבל גם פחדים וחרטות. זו מעין השקפה של הנפש
בכלליותה. אדם שחי חיים מלאים ומאושרים, אדם ששלם עם עצמו
לחלוטין ובמשך חייו פעל לפי מה שהוא מאמין - כך יראה גם העולם
הבא שלו. אבל אדם שחי עם פחדים וחרטות, אותם דברים ימשיכו
וירדפו אותו עד שיצליח להתמודד אתם. יש כאלו שלא מצליחים
להתמודד אתם לעולם... אני מניח שאפשר לקרוא לזה סוג של
גיהינום..."
"אז אתה רוצה לומר לי שמי שאין לו חרטה יחיה חיי נצח מאושרים"
"אפשר לומר..."
"ומה עם אנשים חסרי מצפון? אנשים שפגעו באנשים אבל לא מתחרטים
על זה"
"אני אתן לך דוגמא, הדוגמא הפשוטה ביותר. אדולף היטלר, הבנאדם
אחראי לרצח שיטתי של מעל 10 מליון איש. אפשר לחשוב שהוא היה
שלם עם עצמו לחלוטין, הוא פעל על פי האידיאולוגיה הנאצית -
האידיאולוגיה שהוא כתב בעצמו. ובכן, אני אומר לך שהוא לא היה
שלם עם הבחירות שלו לחלוטין - והוא ידע שהדברים שנעשו היו לא
הגיוניים או אנושיים, אבל אם הפירהר נשמע מהסס, איך זה יתפרש
לעם? איך הוא יוכל לסגור את הדלת שהוא פתח סתם ככה פתאום -
אחרי שהוא הקדיש לכך את רוב חייו... אז הוא המשיך עם החיים שלו
והמשיך להרוס חיים של אחרים, משכנע את עצמו שהוא עושה את הדבר
הנכון - אבל הוא לא האמין בזה...
"ולאן הוא נשלח?"
"הוא לא נשלח לשום מקום. אין שופט גדול בשמיים שסופר חטאים
ושולח אותך לאושר נצחי או לייסורים נצחיים... הנשמה שלו משקפת
את עצמה. הוא כיום רואה את כל הזוועות שלו הוא גרם, כל מה שהוא
עשה רודף אותו - ולא רק אלו שהוא רצח, אלא גם חיילים גרמנים
שמותם יכל להימנע וילדים שמתו בלידה בגלל שהוא התעקש על טוהרת
הגזע..."
"חשבתי שאין כזה דבר רוע מוחלט..."
"אין כזה דבר, בנשמה של היטלר יש גם טוב, עד כמה שאפשר להיות
מופתעים - אבל הוא בוחר להתעלם מהחלק הזה. האשמה מציפה אותו -
ולאן שהוא לא פונה היא שם, רודפת אותו.
אחד היצרים שנשארו בבני האדם הוא לא לפגוע בבני מינך, יש מעטים
מאוד שיגרמו סבל וחורבן ולא יתחרטו על כך בצורה כזאת או אחרת,
וכל דבר שכזה נשאר אתם..."
"לנצח?"
"אלא אם הם פותרים את זה עם עצמם. כשאתה לבד עם עצמך יש לך
הרבה זמן לחשוב ולקבל דברים..."

שתיקה שררה בין השניים - שניהם הסתכלו אחד לשני בעיניים ובראשה
של ורוניקה רצו הרבה מחשבות בעקבות כל מה ששמעה. היא הייתה
מבולבלת. לאן היא תגיע?
"חרטה לא הולכת רק בכיוון אחד את יודעת..." הוא המשיך לדבר
לפתע, "חרטה היא לא רק על מעשים שעשית ואתה מתחרט עליהם, אלא
גם על מעשים שלא עשית...
"איך אפשר להתחרט על משהו שלא עשית?"
"בני אדם נוהגים לדכא את כל הדברים שהם רוצים באמת.אתם מכתיבים
לעצמכם כללי התנהגות ואתם עוקבים אחריהם כמו בובות - גם אם אתם
יודעים איפושהו בלב שלכם שמשהו לא בסדר.
ורוניקה הסתכלה עליו כעת במבט מסוקרן ולא מבין.
"מה את לא מבינה?!" הוא שאל לפתע. "אנשים שלא מוכנים להתפטר
מהעבודה האפורה שלהם כדי לנסות ולמצוא משהו שהם באמת אוהבים,
אנשים שמוכנים לספוג עלבונות ולא מצליחים להגיב בחזרה למרות
שהם רוצים, זוגות נשואים שהאהבה שלהם דעכה ונשארים ביחד רק כי
זה נוח, אנשי דת שמדכאים את התשוקות שלהם כדי לעקוב אחרי חוקים
מטופשים..."
"אתה רוצה לומר לי שלמלאך המוות יש בעיה עם דת?"
"עם דת לא. גם עם אנשים דתיים לא. ישנם הרבה אנשים דתיים שבאמת
ובתמים שלמים עם הדרך חיים שלהם, הם הולכים בלב שלם אחרי
האמונה שלהם. אבל ישנם כאלו שהוכנסו בכוח לתוך הדת, אנשים שלא
תמיד שלמים עם עצמם ונושאים מטען שלילי רק בגלל שהם רגילים
לדרך חיים מסוימת... את תופתעי כמה יהודים באים לכאן וטוענים
שהם רוצים לנסות צ'יזבורגר..."
"אז זה דבר רע להקריב דברים בעד מה שאתה מאמין בו?"
"מה פתאום. אבל זה דבר רע לשקר לעצמך ולומר לעצמך שאתה רוצה את
הקורבן הזה, וזה דבר רע להכריח את עצמך להאמין במשהו ועדיין
להתחרט על זה שלא שילבת אי פעם גבינה ובשר בתוך שתי לחמניות,
על אף שזה נראה לך מטומטם...
אנשים כבר לא מקשיבים ללב שלהם כיום, כמעט שלא... הם נותנים
לאחרים להכתיב להם איך צריך להתנהג, הם כופים על עצמם דרך
התנהגות לא נכונה - בין אם זה פחד מאחרים, פחד מעצמם או פחד
ממה שהם עלולים לגלות... אותם אנשים שסוחבים אתם שנים על שנים
של דיכוי ואכזבה בתוכם הם אלו שיסבלו גם אחרי החיים שלהם."
"אז מה הדרך הנכונה?" היא שאלה אותו בנימה עצובה
"להקשיב ללב שלכם! לא לפחד לעשות את מה שאתם רוצים, להרגיש את
מה שאתם רוצים! אין שום דבר רע בעצב או כעס או אפילו שנאה -
אבל אתם לא נותנים לעצמכם לחוות את הרגשות האלה כשהם אמורים
להופיע, ומרגישים רגשות אשמה כשהם שם. אין אדם שיהיה שמח כל
החיים שלו, אבל אדם שבאמת שלם עם עצמו לא פוחד מרגעים רעים -
כי הוא יודע שהם יעברו."
"ואם זה ההפך?" היא שאלה והטון העצוב שלה הפך לכעס "אם בנאדם
חווה רגעים מאושרים רק לעיתים רחוקות? או לא חווה אותם
בכלל?!"
" לרוב האנשים שחווים רגעים מאושרים לעיתים רחוקות זה אומר שיש
להם משהו שהם צריכים לפתור עם עצמם - הם רק מפחדים להודות
בבעיה, וכשהם מודים בבעיה - הם פוחדים לפתור אותה..."
"ואם הם לא מצליחים לפתור אותה..?" היא שאלה בקול שבור ודמעות
החלו ליזול לה מהעיניים.
"יקירה..." הוא אמר בטון נעים ומרגיע, "אף אחד לא אמר שהדברים
האלה קלים... והרבה פעמים צריכים עזרה מבחוץ, אבל לא משנה כמה
זמן הם לוקחים - הם שווים את המאמץ, רק כדי לגלות מה אתה באמת
רוצה מעצמך ומהסביבה.
ברגע שאדם מחליט שהוא רוצה להיות מאושר, ובאמת ובתמים מאמין
שככה יהיה - אף אחד לא יהיה מסוגל לעצור אותו. אף אחד חוץ ממנו
עצמו..."

ורוניקה התחילה לבכות - הזכרונות שלה שטפו אותה, וכעת היא
התחילה לחשוב על חייה שנראו לה מבוזבזים. מבוזבזים ועצובים.
היא המשיכה לבכות במשך כמה דקות ובשקט האינוסופי שסבב אותם
הקול נשמע לה חזק מהרגיל. היא חשבה על הדברים שהאיש שנראה כמו
המורה שאהבה אמר לה. "ברגע שתחליטי על משהו אף אחד לא יוכל
לעצור אותך...", המחשבה הזו הדהדה לה בראש ולפתע חשה מטופשת על
הדמעות שלה, ועל העצבות שלה.
"אם תחליטי לחזור ורוניקה, יהיו לך עוד חודשיים לחיות" הוא אמר
לה פתאום
ורוניקה הקשיחה את עצמה ואמרה "אני פוחדת שאני לא אצליח
להתשנות..."
"לפתוח דף חדש זה לא בעיה, אם אין לך את עצמך לעצור אותך" ענה
לה בחיוך. "יהיו לך חודשיים לחיות, אבל אני יכול לומר לך עכשיו
שחלק מהזמן את תהיי בכאב פיסי קשה"
"עם הכאב הפיסי אני אסתדר..." היא אמרה בקול יציב ומבטה היה
מופנה לרגלי השולחן, "חודשיים לחיות..." המשיכה והרימה את מבטה
לעבר העיניים שבהו בה "זה חודשיים יותר ממה שחייתי בשנים
האחרונות"
הם שוב הביטו אחד בשני, מבטה היה עכשיו יציב וחזק. הוא חייך
בחום, והיא עשתה כמוהו.
"את רשאית לקום" הוא אמר לה, "אני אסדר את המסמכים ואשלח אותך
בחזרה בהקדם האפשרי"
"תודה לך..." היא אמרה לו
הוא לא ענה, אבל המבט שלו אמר הכל.
היא הרגישה את התחושה של הריחוף שוב פעם עוברת בכל גופה, היא
הסתכלה עליו פעם אחרונה במבט חם, נזכרת במורה שכל כך דאג לה
והקשיב לה כל תקופת התיכון.
"את יודעת ורוניקה", הוא אמר והקול שלו נשמע כבר מעומם "תמיד
היית התלמידה החביבה עליי..."