עירית ובלה יושבות על ספסל ציבורי מאחורי בית הספר. למרות שיש
די מקום להתרווח, הן יושבות צמודות זו לזו. בלה שוקעת בצפייה
אחר נמלה קטנה, שמנסה בעקשנות לסחוב פיסת עץ.
"את יודעת מה אומרים עליו" אומרת עירית, מסיטה את דעתה של בלה
מהנמלה. בלה מסובבת את ראשה,  "אומרים שיש לו רק ביצה אחת"
פוסקת עירית.

לבלה יש הרבה מחברות. מחברת היסטוריה עם סמל גדול של ג'אנספורט
בכריכה, מחברת מתמטיקה שקיבלה מתנה כשרכשה שישיית פפסי, ומחברת
ספרות עם ציור של הארי פוטר. לבלה יש גם מחברת ערן. זאת מחברת
אחרת, מיוחדת, עשויה מנייר ממוחזר. יש בה 40 דפים, שכבר מזמן
סיימה לכתוב את כולם, אך היא עדיין מעיינת בהם במרץ מידי יום.
בדפים, רשום הרבה פעמים את המילה ערן. פעם היא התחילה לספור,
אבל כשהיא הגיעה ל3296, היא התייאשה, ועירית, שמאז ומתמיד שנאה
את ערן, ובמיוחד אחרי טקס הסיום של כיתה ו', טענה בתוקף שגם זה
הרבה בשביל בחור שיש לו סך- הכל ביצה אחת.
בצדדים האחוריים של הדפים, אלה שאף פעם לא כותבים עליהם, החלה
בלה לכתוב ערן במהופך. בכל מיני צבעים, גדלים ובדפוס ובכתב, זה
נראה ככה: ןרע.

בלה שונאת את הרגעים האלה. את השיחות בהם היא משמשת סניגורית
לערן. זה קורה רק עם עירית, ובכל פעם היא מחפשת, ובדרך כלל גם
מוצאת- סיבה אחרת למה כדאי, ואפילו מומלץ, לשנוא את ערן
מהיסוד.
"אין לו ביצה אחת" משיבה בלה, בחוסר חשק אופייני.
"אז אין לו ביצים בכלל. יש לו מקסימום ביצה אחת, זה אומר שיש
לו או אחת, או בכלל לא. תבחרי"
"אני לא בוחרת כלום! די, כבר אמרתי לך, יש לו שתי ביצים. כמו
לכל בחור אחר"
"אבל אם היית חייבית לבחור, ממש חייבת- היית בוחרת שתהייה לו
ביצה אחת או בכלל לא?"
"לא יודעת"
"אבל את חייבת לבחור!"
"נו, אני לא יודעת"
"אבל את חייבת! או אחת או בכלל לא"
"אז בכלל לא" מתייאשת בלה, "נמאס לי שאת עושה לי את זה. אני
אוהבת אותו. אם את שונאת אותו, תשמרי את זה לעצמך".

אור עמום. אי אפשר לראות את הקהל, בלחשושים הסודיים שהילדים
שיושבים מאחורי הקלעים מעבירים ביניהם, נקבע שזה כדי שלא יהיה
להם פחד במה. בתיה, רכזת השכבה של שכבה ו' בבית ספר אלונים,
שהיא גם המחכנת של ו'2, תמיד חששה שהילדים יפשלו ברגע האחרון
של מסיבת הסיום בגלל פחד במה. ולכן, אומרים הילדים שיושבים
מאחורי הקלעים, יש אור עמום כל כך. שכחושבים על זה, זה אפילו
סוג של קונספירציה.

ערן על הבמה. משתרע לגובה 167, שיער שחור,  קצוות מחומצנים.
בתיה, רכזת השכבה נתנה לו לקרוא את החמשיר בחרוזים על השכבה,
שבעיני כל המורות, זה השוס של הערב. ערן לא סירב.
מאחוריו, מאחורי פלקט שעליו כתוב 'יחד כל הדרך' עומדת להקת
הריקוד של הבנות- שמחופשות כולן לפירות, ותיכף יעלו לבמה
וירקדו לצלילי השיר: "אני סלט פירות". עירית גם נמצאת שם,
מחופשת לשסק.
"שכבה ו' מבית ספר אלונים, היא משהו סופר מדהים", קורא ערן,
וכל הקהל, שהוא לא יכול לראות אותו בגלל האור העמום, מריע.
"מכייפים, רוקדים, משחקים וצוחקים- כי אנחנו ילדים מלאי שמחת
חיים" ממשיך, בעוד ברקע החלה מנגינת השיר: "אני סלט פירות".
"אז נתראה שוב כשנגיע לשמינית" מסיים ערן את החמשיר, מאמין בלב
שלם שהמיקרופון נסגר. להקת הריקוד החלה לפקוד את הבמה ולהסתדר
בשורות, "ותראו איזו זוועה נראית עירית" פלט, חשב שאמר בלב,
אבל הופתע לגלות שהמיקרופון טרם נסגר.

"את יודעת למה אני שונאת אותו" תוקפת עירית.
"תודי שזה היה מצחיק, כל הקהל נקרע מצחוק" השיבה בלה.
"חשבתי שאת חברה שלי, למה לעזאזל את מזכירה לי את זה"
"סליחה"
"סולחת. וחוץ מזה, למה הוא אמר לי שאני נראית זוועה? אפשר
לחשוב שהוא מלך יופי, מה, אני לא נראית טוב?"
"את כוסית, הייתי מתה להיראות כמוך"
"די נו, את משקרת" מתחנפת עירית.
"לא! יש לך את הציצי הכי יפה בשכבה. גלי סיפרה לי שבבחירות
דמוקרטיות שערכו הבנים הציצי שלך נבחר כציצי היפה בשכבה"
"אבל אני לא רוצה רק ציצי יפה"
"יש לך גם נעליים יפות"
"נעליים יפות זה לא נחשב. זה לא אומר שאני יפה"
"בטח שכן"
"איך בדיוק? נעליים זה לא חלק ממני"
"אבל את בחרת אותם. אם הם יפות, זה אומר שאת יודעת לבחור
נעליים, זה מראה על הפנים שלך, זה אומר שאת יפה מבפנים"
"ואם לא אני בחרתי את הנעליים, אם נגיד אמא קנתה לי אותם
מתנה"
"אז זה לא נחשב"  קובעת בלה, "רגע, אמא שלך קנתה לך את הנעליים
האלה?"
"כן", השיבה עירית, "אבל זה חצי נחשב. כי אני אמרתי לה באיזה
צבע".

בלה יושבת בביתה על הכורסא של אמריקן קומפורט מול הטלוויזיה.
היא סיימה ללמוד רק לפני חצי שעה. היא נזכרת שהיא שכחה את
מחברת 'ערן' על השולחן בכיתה. הפחד שתתיפס הורג אותה, היא
אפילו לא שלמה עם העובדה שסיפרה על ההתאהבות בו לעירית.
היא נכנסת לכיתה. הכל כמעט ריק. חוץ מכמה שולחנות, כיסאות
הפוכים ושלושה בנים עם מכנסיים ותחתונים מופשלים. אלי, שמגר
וערן.
צבע אדום עז כיסה את פניה. ספק ממה שראתה, ספק מהנבוכות. אלי
שומט מידו סרגל מתכת.

"די, את משקרת" עירית מטילה ספק.
"לא, נשבעת לך שזה מה שראיתי" מעידה בלה.
"את בטוחה שראית שתיים?"
"בטוחה"
"לא אחד, שתיים, כן?"
"בטוחה"
"אבל איך אפשר לספור- זה לא שנגעת או משהו"
"די, אל תהיי מגעילה. זה לא כמו לנסות לנחש כמה בוטנים יש
בצנצנת, זה הרבה יותר פשוט. זה סך-הכל ביצה אחת, ועוד ביצה
אחת"
"ואם הייתה רק ביצה אחת, ושבעצם השנייה הייתה אשליה אופטית"
"היו שם שתיים!"
"אולי היית מבולבלת קצת, מתוחה. בכל זאת, את בקושי רואה אותו
לבוש, אז לראות אותו ערום..."
בלה חוזרת להביט בנמלה. היא גורפת אותה בידה- ומועכת אותה עם
הציפורניים. לשתי חתיכות.
לא לאחת, לשתיים.