"כן, אז מה חדש?" שאלתי אותו כרגיל. זו הייתה שיחה רגילה, כמו
תמיד.
הוא אמר שאין כלום, והשיחה המשיכה לה בדיבור על דברים קטנים
ולא ממש חשובים, חוויות מהימים האחרונים, טראומות וכל מיני
יציאות מצחיקות.
לפתע היה מישהו בדלת. "חכה שניה, יש מישהו בדלת" אמרתי, חיכית
לשמוע את ה'טוב' הזה, וברגע שהוא בא הנחתי בצד את הטלפון
ופתחתי את הדלת.
הוא עמד בכניסה, הפלא-פון שלו ליד האוזן (בפוזה של דיבור), עד
שאני קולטת שאני מדברת איתו בפלא-פון והוא גם פה, אני אומרת לו
"חכה רגע פה".
רצתי לטלפון ואמרתי "אני חייבת ללכת, נדבר אח"כ", חזרתי אליו.
הוא הביט בי במבט כזה עם חיוך מקסים, מבט שחצי צוחק על העניין
וחצי נהנה מלצפות בו. חייכתי חזרה.
עמדנו שם זמן כלשהו, אני ממש לא יכולה להגיד כמה, כי לא שמתי
לב. פתאום קלטתי שעוד לא הזמנתי אותו פנימה.
"מה אתה עומד בחוץ?! תיכנס בבקשה", זה הדבר הכי טוב שיצא לי
מהפה באותו רגע. נראה אתכם בלחץ כזה מנסים למצוא משפט נורמלי.
הוא נכנס. תמיד כשאני לצידו אני מרגישה נמוכה, וזה תמיד קצת
מפריע לי, אבל היום זה לא היה ככה. זה לא הפריע לי בכלל, חוץ
מזה שקצת לא היה לי נוח בצוואר, אבל זה חפיף.
נכנסנו לחדר שלי, בדיוק שמעתי קלטת של אטרף, למזלי סידרתי את
החדר, אז הוא עוד נראה נורמלי.
"איפה אתה רוצה לשבת? על המיטה או על הכיסא?" שאלתי, הוא חייך
והתיישב על המיטה, הוא סימן לי לשבת לידו, אז התיישבתי.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים אין לי מושג למה, אבל הרגשתי שהמבוכה
משתלטת עלי והייתה לי הרגשה, שתוך רגע קשר העין שלנו מתנתק,
ולא רציתי שזה יקרה. אז המשכתי, זה היה מביך ביותר, אבל אני
רגילה למבוכות אז התעלמתי ממנה.
אם לא היה נתפס לי הצוואר עוד הייתי מנסה לנשק אותו, אבל מזל
חרא זה כל מה שיש לי, אז הצוואר נתפס.
"אוי שיט!" כמעט צעקתי לגמרי. "מה קרה? את בסדר?"
"נתפס לי הצוואר", יצא לי קול שעוד מעט ומתחיל לבכות. הוא
הסתכל אלי וחייך, הוא קם מהמיטה והתיישב עלייה עוד פעם, רק
מאחורי עכשיו, והתחיל לעסות לי את הצוואר.
במשך שלוש דקות של עיסוי הייתי בשקט, העיסוי היה פשוט תענוג,
אולי בגלל שהוא עשה אותו ואולי בגלל שהוא היה טוב בזה, לא
יודעת למה ולא ממש אכפת לי.
הוא שם את ראשו על כתפי והחל לנשק את צווארי. עברה בי צמרמורת
קטנה, אבל מהאלה הנעימות, שקורות כשקורה משהו טוב, אז ציחקקתי-
מה לעשות, ככה יצא לי, לא בשליטתי.
"מה מצחיק?" הוא שאל בהפתה.
"כלום" עניתי. "אז למה ציחקקת?"
"סתם, כי זה היה נעים"
"להמשיך?", הוא ידע שהוא לא צריך באמת לחכות לתשובה והמשיך.
חייכתי לעצמי, זה היה חיוך נחמד, לא הצלחתי להוריד אותו
מהשפתיים שלי, חיוך של אהבה ותענוג, מיזוג מוצלח של שניהם.
סובבתי את הראש לכיוון שלו ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי, הוא
חייך והחזיק בראשי, בצורה עדינה כזו, כמו בסרטים.
הראשים שלנו התקרבו אחד לשני עד שנפגשו ונצמדו ע"י שפתותיינו,
ואח"כ גם בעזרת הלשון. לאחר כמה זמן הזזתי את הראש וחייכתי, גם
הוא חייך.
הלכתי למטבח להביא משהו לנשנש ובדרך נתקלתי בדלת פעם אחת ובשני
קירות, זה כאב. אבל זה לא הפריע לי במיוחד.
חתכתי לנו קצת אבטיח. היה במקרר אבטיח טוב היום, חתכתי אותו
לקובות בינוניות.
כשחזרתי לחדר הוא עדיין ישב על המיטה עם חיוך, גם לי החיוך עוד
לא ירד. שמתי את הקערה על מגש שאותו הנחתי על המיטה.
נשכבתי עם ראשי על הברכיים שלו, תמיד רציתי לעשות את זה,
במיוחד איתו, הוא התכופף אלי והדביק לי נשיקה, ואז נתן לי
חתיכת אבטיח לפה, זו הייתה חתיכה גדולה אז אכלנו אותה יחד.
היינו ככה במשך איזו חצי שעה או שעה, ואז החלטתי שאי אפשר
להמשיך רק ככה, למרות שהייתי רוצה, הושטתי את ידי לקחת את
השלט, הדלקתי את הטלויזיה שלי.
בערוץ הסרטים בדיוק שידרו את הסרט "אישה יפה".
"תשאירי את זה בבקשה", הוא ביקש.
"ראית את זה? אמרו לי שזה טוב", הערתי כדרך אגב.
"כן, ראיתי. זה סרט גדול". טוב, אז השארתי את זה.
אמנם עוד היה יחסית מוקדם, אבל אני מתתי מעייפות. נרדמתי.

קמתי בבוקר עם חיוך (כנראה שהיה לי חלום מוצלח) כשראיתי אותו
ישן על הכיסא עם ראשו על הכתף שלו, וחיוך על שפתיו, ידעתי שגם
לו יש חלום טוב. אז חייכתי יותר.

הגעתי למסקנה שאף פעם לא חייכתי כל כך הרבה, וחיוך אמיתי, שגרם
לשמחה.


           
כל המרבה לחייך הרי הוא משובח