אני שונא את הארץ הזו. מסיבות מגוונות, חלקן טובות יותר, חלקן
פחות. יכול להיות שזה נשמע ממש נורא, ממש מגעיל אפילו, לשנוא
את הארץ שלך, הארץ שבה נולדת, הארץ שבה התנדבת לשירות קרבי על
מנת להגן עליה, הארץ שבו גרת כל חייך. ממש לא מעניין אותי אם
זה נשמע נורא או אפילו מגעיל, כי כך אני מרגיש.
אני שונא את הארץ הזו כי אנחנו בטוחים שאנחנו חלק מהעולם
המערבי המתקדם, אך בעצם עדיין עשרה צעדים מאחוריו, בכל מה
שקשור בקידום המדינה בעולם, בתקשורת, באינטרנט.
אני שונא את המדינה הזו כי אנחנו נמצאים במלחמת קיום מתמדת,
והכל בגלל מיקום מחורבן. למה האדמה הספציפית הזו כל כך חשובה,
למה לא הגענו לאוגנדה? הכי גרוע זה להיות חייל קרבי, ולהגן על
מדינה שאתה לא כל כך סובל.
אני שונא את המדינה הזו בגלל שהדת פה הפכה, או בעצם תמיד הייתה
לחלק מרכזי ואף עיקרי בחיינו. גם החילוניים, גם האתאיסטיים הכי
פנאטים מושפעים מהדת. זוהי אי נוחות תמידית, מין יתוש מרגיז
שלא מפסיק לזמזם לך באוזן, שפשוט לא מסכים למות.
אני שונא את המדינה הזו כי כל כך הרבה אנשים אוהבים אותה רק
בגלל שזה הדבר ה"הנכון לעשות". הם מספרים כמה הם נהנים ממזג
האוויר המחורבן, או מהחוצפה הישראלית, או מכל מיני שטויות, שהם
בעצם דברים שליליים ביותר.
אני שונא את העובדה שלצאת לתל אביב זה סיכון מחושב. אפשר לשבת
במסעדה, ולהתפוצץ שם, רק בגלל שאיזה דביל החליט שהוא היה פה
ראשון.
אני שונא את הארץ הזו כי בכלל לא היינו פה ראשונים.
אני שונא את הארץ הזו כי כדי להכנס תחנה מרכזית, או מסעדה, או
מועדון צריך להראות תעודת זהות, תעודת לידה, רשיון נהיגה,
וטביעת אצבעות. הצעד הבא בטח יהיה סריקת קרנית, או בדיקת
ד.נ.א.
אני שונא את המדינה הזו כי כבר שנה לא קראתי שום דבר משמח
בעיתון. לא שמעתי שום דבר משמח בחדשות. לא שמעתי שום דבר
מעניין מחבריי, חוץ מדיבורים אינסופיים על "המצב" ולאן הוא
ייקח את הארץ הזו, שאני כל כך שונא.
אני שונא את הארץ הזו כי אנחנו כל כך גאים בעצמנו, ותוך כדי
מנסים כל כך חזק לחקות את אירופה וארצות הברית. על כל מוצר
כתוב "כמו באמריקה". אם האירופיים אמרו אז זה קדוש פה. אם סרט
הרוויח כך וכך בשבוע הראשון בארה"ב אז הוא בטוח יצליח פה. בעצם
אין שום דבר ממש ארצישראלי, חוץ מהשאיפה הבלתי נלאית להיות
חו"ל.
אני שונא את הארץ הזו כי הדבר היחיד שיכול לאחד אותנו, או
לגרום לקצת פטריוטיות להופיע, היא המלחמה. בלי מלחמות ואסונות
למיניהם, אנחנו רבים, צועקים ומתווכחים על כאלה שטויות בתקופות
של שקט יחסי, וברגע שקורה משהו, פיגוע, רצח של מישהו טיפה
חשוב, חטיפת חייל וכו', כל המדינה מתאחדת וכולם אוהבים את כולם
וכולם נחמדים והעיתון מפרסם תודות לצה"ל ולכוחות הביטחון ותוך
יום יומיים הכל חוזר לאותו גועל נפש שמשום מה אנשים אוהבים.
אני שונא את הארץ הזו כי נגמר המקום למודעות האבל, אז מפרסמים
אותן במוספים אחרים בעיתון.
ואני ממש שונא את הארץ הזו כי אני יודע שלא תאהבו לקרוא את מה
שכתבתי כאן, למרות שאני בטוח שלפחות חלקכם, בתוך תוככם, מבינים
או אפילו מסכימים.