בתחילה אני חייב לציין שהתקופה הזאת תמה.. בנתיים, הסיפור
נכתב מזמן.. ככה הרגשתי אז.. הסיפור הוא מאוד מאוד דיכאוני..
לי זה הוציא עכשיו את הרצון לחיות, אז, תזהרו עם זה..

אתה פותח את העיניים לעוד בוקר, עוד יום הגיע.
אתה לא יודע אם להיות שמח כי עבר כבר עוד יום ואפשר כבר לסמן
איקס גדול על עוד יום בלוח שנה או להיות עצוב כי יש לפניך עוד
יום ארוך ושיגרתי כמו כל יום אחר.
בקושי רב אתה נוזל מהמיטה הנוחה ועוזב את חייך שבעולם שכולו
טוב וחוזר לחלום הבלהות בדרך לביה"ס נשאר לך עוד כמה דקות של
שפיות עם המוזיקה, אבל אתה יודע שזה זמני ביותר.
ואז כמו גל כזה זה מכה בך - עברת את שער בית הכלא, שלרוב הוא
נקרא ביה"ס המקום שאמור
להפוך אותך לאדם טוב יותר.
בדרך לכיתה אתה עוד רואה אנשים מחייכים, אנשים עם חיוך רחב
ומזויף כזה ואתה נזכר.. פעם גם אתה היית כזה.. עכשיו אתה רק
מנסה להתחמק ושכמה שפחות ישימו לב לכניסתך הדיכאונית. בזמן
שנותר לך אתה מפנטז ומעלה זיכרונות על הימים הטובים בתקופה
שאתה היית מחייך בלי לשקר.
אבל התקופה הזאת עברה - נגמרה.
בשיעור אנגלית המורה מחלקת כתבה ישנה על הנער מאיזה קיבוץ נידח
בצפון שהתאבד וכל הסימנים שהוא נתן לא עזרו - המערכת בחרה
להתעלם. פעם היית חושב וואו איזה מסכן.. איזה נורא זה לאבד את
החיים שלך.. רק נער.. כל כך הרבה נשאר לו לעשות.. היום אתה כבר
לא כל כך בטוח..
אתה שומע את המורה מדבר על כמה שדברים השתנו מאז.. ואיך שאצלנו
בביה"ס דברים כאלו לא קורים.. אצלנו המחנך מאוד מעורב במה
שקורה עם התלמידים וגם היועצת נוהגת לדבר עם התלמידים על
בעיותיהם. בליבך אתה צוחק כי אתה יודע שהמחנך לא זוכר איך
קוראים לך וחוץ מלהעיר לך על הציונים ושהוועדה מודאגת
מהציונים. והיועצת רגע.. עדיין יש דבר כזה?
את שאר השיעור אתה מעביר בהרהורים על אותו נער מאושר שאולי סוף
סוף טוב ולו והוא מאושר? אולי הוא גם מצא שקט, אולי ברגע זה
הוא יושב עם אלוהים ומהמר כמה זמן נותר לך..
בהפסקה אתה נוטש את העולם וחוזר לכמה רגעים של שפיות עם
המוזיקה שלך - שיט נגמרו הבטריות! עכשיו אתה תצטרך להעמיד פנים
של מתעניין ולדבר עם היצורים האלה שנקראים חברים לכיתה. ברגע
שאתה טיפה מתקרב אתה שומע אותם מדסקסים על מי יותר טובה..
הפועל מכבי או אולי בית"ר.. ואז אתה מקלקל בלב, לא יכולתי
להביא איתי עוד זוג בטריות.. איזה דיכאון.. עכשיו הייתי יכול
לשמוע קצת את "מחר כבר לא יבוא" ואולי זה יכניס בי טיפה
תקווה.. מידי פעם אתה מעלה חיוך למשמע בדיחה לא מצחיקה אולי
כדי שישימו לב שאתה עזבת את הכסא.. למרות שזה לא ממש מזיז לאף
אחד. ככה לפחות יחשבו שאתה לא נמצא בדיכאון.. ואז באה אליך אחת
החברות במועדון "הבריטני ספירס" ואומרת :"עזבת את המוזיקה שלך
סוף סוף? אולי תפסיק לשמוע אביב גפן? איזה מוזיקה דיכאונית!"
ואז אתה חושב.. איזה עולם עקום.. אותי את מכירה ולא חושבת שאני
דיכאוני כי אני מעלה מידי פעם חיוך על הפנים.. ולאביב היא
נטפלת.. כדי שהיא תעזוב אותך בשקט אתה פשוט שותק ומחייך חיוך
מסכים.
לא מזמן עוד היית מרבה להשתתף בשיעורים, אבל נמאס לך שמעירים
לך כל הזמן על זה שאתה "מתווכח" עם המורה ואז אתה נהפך למרכז
העניינים לרגע.
בדרך חזרה לבית אתה שומע באוטובוס על עוד פיגוע.. ואז אתה נזכר
שאתה הולך להתגייס עוד כמה חודשים... ואז אחרי חישוב קצר של
הסיכוי לצאת חיי מכל הסיפור הזה אתה מבין שהוא לא גבוה אתה
מעלה חיוך בזווית הפה..
בבית שוב בלאגן ואמא עסוקה ואין לה זמן לשמוע על מהללות בנה
בבית סיפרו.. ורצה לסידורים.
עכשיו אתה לבד בבית מהרהר על אותו נער מהקיבוץ.. מעניין אם גם
לו היה על מי לחשוב.. מעניין איך הוא עשה את זה.. קפץ מהקומה
העליונה של הבניין שלו, אולי חתך את הוורידים, או שהוא החליט
ללכת על הכדורים... וכשנגמרו לך הרעיונות אתה חושב על מה היה
קורה אם היה לך אומץ כמו לנער הזה, כמה אנשים היו באים להלוויה
שלך.. מי היה בוכה? למי באמת היה אכפת? אולי דווקא אז אהובתך
תיזכר ותצטער על מה שהיא עשתה... אולי האנשים שגורמים לך
להרגיש רע, ירגישו חרא, וירצו לשנות את התנהגותם.. או שהם יהיו
שמחים כי הם רצו לבדוק כמה אתה חזק.. אתה מקרין חוזק.. והם רצו
לבדוק אותך - לראות כמה השפלות אתה מסוגל לספוג, ולשתוק..
אז אתה חושב על הדרך שאתה היית בוחר.. משהו צעקני? שיצעק חזק
חזק חזק.. סבלתי כל כך ואף אחד לא ראה? לאף אחד לא היה אכפת!
אף אחד לא טרח לחשוב למה אתה כל כך מרוחק..
או ללכת על מוות הרסני.. כזה עם המון דם.. אתה חושב, מה אנשים
יגידו.. הוא לא אמר כלום.. לא היינו מאמינים, וכמו שאביב שר
"לא ידענו שכל כך כואב לך - מצטערים".
לסיום.. אתה הכי מצטער על זה... שפעם.. היית יכול לבכות...
עכשיו אתה רק חוזר חזרה לעולם האמיתי.. אולי מחר, מחר זה אולי
יהיה הסוף שאליו אתה כל כך מיחל...