כן, אני מבינה, אני מבינה הכל. אני פשוט לא מהסוג שלו.
אני יודעת בידיוק איזה סוג בנות הוא אוהב, אני יודעת בידיוק מה
הוא היה רוצה שאהיה, שיעשה, אבל זאת פשוט לא אני.
אני יודעת בידיוק איזה תכונות הוא מעריך, ואין לי אותם.
אני פשוט לא מהסוג שלו. לא בישביל אהבה, גם לא בתור סתם בן
אדם.
הוא אוהב בנות משוחררות כאלה, חשופות. כאלה שאני קוראת להם
פריחות. כאלה שלא מתכווצות בכל פעם שבן אדם זר מדבר איתם על
מין ולא פוחדות מכלום.
הוא רוצה אחת שתשגע אותו, שתפתיע אותו בכל פעם מחדש, שתהיה עם
הרבה אנשים מסביבה ושלא יהיה לה גבולות.
משכתי אותו בהתחלה, רק כי הוא לא הכיר אותי. כנראה שממבט
ראשון ניראתי כמו אחת כזאת שאין לה גבולות.
בשבילי הוא היה עוד תקווה, עוד סיכוי למצוא אהבה, עוד אמצעי
לאבד את התמימות. אבל פשוט לא היתי מהסוג שלו, לא התאמתי, לא,
זאת לא אני.
לא, אני ילדה טובה מדי בישבילו, והוא לא אוהב ילדות טובות.
בטח הוא יכיר בקרוב איזה אחת מטומטמת, שלא תהיה שווה אותו. היא
תמשוך הרבה תשומת לב ותתן לו כל מה שהוא צריך. היא תהיה ההפך
הגמור ממני, והוא יהיה מאוהב בה בצורה אובססיבית.
לא, זאת לא אהיה אני, בחיים לא.
ואולי הוא לא מהסוג שלי ביכלל. אולי הוא ילד רע מדי בישבילי,
הרי אני גם לא אוהבת ילדים רעים. אולי הוא לא מפנק מספיק, יותר
מדי חסר אחריות והתחשבות. אולי הוא משוחרר מדי בישבילי, יותר
מדי חסר גבולות.
כן, כנראה שהוא פשוט לא מהסוג שלי.
אז למה בכל זאת הוא כל כך חסר לי? |