המציאות...
היא כמו חתיכת בייגלה.
אתם יודעים, הבייגלה, שאפשר לקנות בסופר, בחנויות.
יכולה להיות עגולה...יכולה להיות מתוקה...יכולה לעשות לך כאב
בטן.

כשהייתי עם נמרוד בקיוסק, רצינו לקנות בייגלה.
המוכר, אמר לנו שאין.

הרצון העז, ללעיסת החטיף הקשה, משך אותנו אט אט לכיוון לב
העיר.
החלטנו לקחת את האוטובוס, מכיוון שאם ההורים שלנו היו יודעים
שאנחנו רוצים להגיע ללב העיר לבד, בשביל לקנות בייגלה, הם היו
צוחקים לנו בפנים.

עם החורים שהיו לנו בכיסים...לא היינו מגיעים אפילו לרחוב
הבא.
עקב הבעיה הנ"ל, החלטנו ללכת ברגל.
הלכנו, פשוט הלכנו.

אני לא זוכר כמה זמן עבר, אבל אני מתאר לעצמי שלפחות שעות.
פשוט הלכנו, לכיוון מסוים, עברנו בדרכנו גושי בניינים, גני
שעשועים, ועוד.
כשהגענו, החנות הייתה סגורה.
היה כבר חושך בחוץ.
הסתכלתי סביב וחיפשתי את נמרוד.
הוא לא היה שם. ואז התחלתי לרוץ קדימה ואחורה וחיפשתי אותו.

הוא לא היה שם.
ואז ראיתי סופר מרקט.
חסר כל רעיונות אחרים, נכנסתי לשם.

ראיתי את נמרוד יושב בין המעברים, אוכל בייגלה.

אוכל בייגלה.

כעבור כחצי שעה סגרו את הדלתות.
שאלו אותנו מה אנחנו עושים פה, אז אמרנו שרצינו בייגלה.
וכמובן שמיד לאחר מכן, שאלו אותנו היכן ההורים שלנו.

בחוסר ידיעה, נכנסו לפאניקה. הוא התחיל לבכות ראשון...
ניסיתי להרגיע אותו...ובלי לשים לב גם אני התחלתי לבכות.

פתאום, מחלון של הסופר, אני שומע דפיקות חזקות.
אני רואה את אימי מחלון הזכוכית, שכבר עמד להשבר.

הקופאית פתחה לאימי את הדלת.
ראיתי את אמא שלי עומדת עם עגלה ביד.

שאלתי אותה - מה את עושה פה?!
היא אמרה לי - באתי לקנות לך בייגלה...אתה...ביקשת.
ואז אבא התקשר..ואמר שהוא לא יודע איפה אתה...

הכל...בגלל בייגלה.