אני לא בנאדם שבוכה.
אני לא אוהבת לבכות, זה סתם גורם לכאב ראש.
אבל לפעמים, זה לא בשליטתי.
אני לא יודעת מתי כל זה התחיל, או מה גרם לזה, זה פשוט שם
(בשביל זה יש פסיכולוגים, למה לשבור את הראש?).

כל החיים שלי היו חיפוש אחד גדול אחרי העבר המעורפל שלי, או
שמא עלי לומר העבר שלי בכלל.

זיכרון חמוץ-מתוק של האהבה הראשונה שלי, שאף פעם לא התממשה
ואולי עדיף שכך.

ילדה יחידה, אבל לא לגמרי.
נאיבית, חולמנית ובעלת נטייה חזקה להידלק מהר.
מטענים, צלקות, פצעים פתוחים.

שונאת לרחם על עצמי, שונאת את המשפט "כל הדברים שעברתי
בחיים..." והתחרות הסמויה שבו. שונאת את המחשבה שאני סתם מקטרת
בגלל שהמשפט הזה נשלף ע"י כל כך הרבה אנשים לאוויר.
הלוואי, שלא הייתי עוברת את מה שעברתי, זה כמו להגיד הלוואי
שלא הייתי מה שאני. רק מה שעברתי עשה אותי מה שאני היום.
אני, האחת והיחידה.
ללא שמץ של שחצנות. מכורח הנסיבות, הגורל הפרטי שלי, שהוא
נחלתי בלבד.

לומדת לאהוב, לומדת להשלים.
בעיקר עם עצמי.



                                                           
          26.4.02