אני לא מביט בה ליותר משניה,
כדי שלא יקרה מה שאני רוצה שיקרה.
המות לא מפחיד כמו פניה, פניה יפות מדי.
אני לא רוצה שתהיה בראשי כל עוד אני לא מצליח לדבר איתה.

מנסה לשכנע את עצמי שהיא מביטה בי, לא דרכי,
מנסה גם את ההפך.
אני לא צריך את כאב הראש שבחלומות.
להעריץ אותה זה קל, נורא
לדבר איתה  זה כל כך קשה.

ואני זוכר את קולה רך,
כשהיא אומרת לי, לעיתים נדירות מילה
ולא יותר.
זה גם מה שאני מחזיר
כדי שלא יקרה מה שאני רוצה שיקרה
נו,  שיקרה כבר, שיקרה.
עוד כמה זמן אני צריך לחכות לעצמי.