יש בך משהו שאני מאד אוהב. את עוד ילדה ונמשכת למקומות חשוכים
אליהם אסור לך להיכנס. אסור, רק מפני שאמרתי לך "לא". האפשרות
לבחירה תמיד ניתנת לך אך הסוף קבוע מראש. תמיד תהיי כרוכה
בזרועותיי לילה אחר לילה, יקירה. את שלי, רק שלי ולא של אף אחד
אחר.

מחליק את ידי על ישבנך וצובט אותו. לוחש באוזנך "לכי" ומצביע
לכיוון השדה. נותן לך את אישור לטייל בחוץ, את מודה לי בחיוך
ויוצאת מפתח הדלת בסערה. אני מתיישב בכורסאת העור השחורה.
מדליק סיגרייה, מתבונן בעשן מתפזר לו באוויר החדר, מזהם אותו
וחושב עלייך רוקדת תחת השמש. שעתיים חלפו, עדיין לא חזרת.
מחייך לעצמי ויודע שבמוקדם או במאוחר את תתפתי, תקלעי לצרה,
לאחר מכן תתעצבי ותעשי דרכך חזרה אלי.

נכנסת למערה, בעיניים חוקרות מנסה לראות דרך החושך את המסלול
שלפניך. מתחרטת שלא הצעת לו לבוא איתך, ידעת שיסרב אך בכל זאת.
אין מי שיאיר לך את הדרך, אך זהו לא מכשול מספיק גדול בכדי
לעצור אותך. את ממשיכה לפסוע לתוך המערה עמוק יותר ויותר.

לוקח שאיפה אחרונה ומכבה את הסיגריה במאפרה. סימן אחרון של עשן
מטייל ונעלם. משעין את הראש לאחור, עוצם את העיניים, נרגע.
אוזר כוחות בשבילך כשתחזרי מתוקה.

נתקלת באבן גדולה השורטת אותך. טיפות אדומות עושות דרכן למטה
במורד רגלך אל הקרקע. עינייך מתמלאות דמעות ייאוש, לא טוב לך
את רוצה הביתה, אליו.

קולך המתחנן שאפסיק בחלל החדר, חסר. זוכר איך כל פעם מחדש גוון
אדום מתפשט על ירכייך. עם כל סטירה שלי המעבירה זרמים בגופך.
רק תגידי לי לעצור ואלקק כל חלקה כואבת.

הדמעות החלו זולגות, מעוניינת להמשיך במסע אך פוחדת. רוח קרירה
מעבירה צמרמורת בגופך מאיצה בך להחליט אם לצאת מן המערה, רק
העדר חום גופו גורם לך לצביטה בלב.

שותקת, מחכה שאסיים, עד שאהיה מרוצה מקבלת הצבע שכל כך מחמיא
לך. אני מבחין בדמעה של כאב הנספגת בסדין. פוחדת שאולי גיליתי,
בזריזות מעבירה את ידך על פנייך, מטשטשת עקבות. מעוניינת שאהיה
מרוצה, שאצליף עד שחיוך של סיפוק יעלה על שפתיי.

את מתגברת על הסקרנות וחוזרת הבייתה, מתגעגעת לחיבוק שלו. הפצע
כואב, הדם לא מפסיק לרדת ואין לך את היכולת לעשות דבר. את חוצה
את השדה ושיערך הארוך עף ברוח. שערות בודדות נדבקות אל לחייך
הלחות, מציקות לך.

מבטיח לעצמי שהלילה לא אכאיב. קם מן הכורסא, ניגש למטבח, מוזג
כוס מים קרים ושותה. דפיקה עדינה בדלת, כמעט ולא נשמעת כלל.
מתקדם לעברה מציץ בחור הדלת ודמותך נגלת לעיניי. עומדת עם הראש
מורכן, שיערך גולש וידייך מוטלות לצדדים. פותח את הדלת, את
מרימה את ראשך, מסתכלת בי בעינייך השחורות שלא זהרו כמו פעם.
מחזיר מבט שואל, מצפה לתשובה אך אינך עונה. את מתמוטטת
בזרועותיי, אני מחזיק בך חזק ונותן לך להוציא את מאגר הדמעות
שהצטבר בתוכך. מצמיד את אפי לשיערך ומסניף את הריח הכל כך מוכר
ונעים.

לעולם לא אעזוב אותו שוב, חוזרת על המשפט שוב ושוב בראשך.
מתייפחת ומצמידה את ראשך לחזהו. לאט לאט חוזרת לעצמך, פוקחת את
העיניים רואה את בדלי הסיגריות במאפרה וחיוך קטן חצי עצוב עולה
על שפתייך, הדימום הפסיק. מרגישה בטוחה כאן איתו. בדירה הזו,
באמצע שום מקום.

מפשיט אותך בפתח הדירה, מקלף שכבה אחר שכבה. משכיב אותך ערומה
במיטה, אוסף אותך אליי, מרגיש ברעידות האחרונות של גופך ועוצם
את עיניי. מחר בבוקר אוכל לראות את עינייך השחורות נוצצות,
עורך ישוב להיות אדום וקול אנחותייך ימלא את החדר. שלך, רק שלך
ולא של אף אחת אחרת.