כשאני אראה אותו אני לא אגיד מילה.
אני אעבור ליד כל האנשים, אחייך ואגיד שלום, אנהל שיחות קצרות
ואעבור הלאה, אבדוק טוב טוב לאן כל אחד הגיע עם החיים שלו.
אבל כשאני אראה אותו אני לא אגיד מילה, לא חיוך, לא שלום, לא
שיחה קצרה, אני פשוט אמשיך הלאה.
תמיד חשבתי שפגישות מחזור זה דבר טיפשי. כל אחד מחייך ומנסה
להראות עד כמה הוא הצליח, עד כמה החיים שלו מושלמים.
הכל מזויף.
כל אחד מחפש את החברים שלו שלא ראה שנים, כביכול כדי להתעדכן,
לחדש את הקשרים אבל בעצם הם באים להשוויץ בזיוף שהם התאמצו כל
כך להמציא במיוחד לערב הזה.
ואז הם חוזרים הביתה, לעייפות, למציאות, לכאב ולהנאה שבחייהם.
ובלילה הם חולמים, חולמים על חיים כמו שהם רצו שיהיו, כמו
שהציגו אותם בפני חבריהם ותוהים עם סיפורי חבריהם מזויפים כמו
הסיפורים שלהם.
תמיד ידעתי שאני לא אלך לפגישות מחזור, לא משנה מתי היא תהיה
ובאיזה שלב בחיים שלי אני אהיה.
עכשיו אני יושבת במכונית שלי בדרך לפגישת המחזור שלי.
כשהגיעה ההזמנה בדואר צחקתי לעצמי והייתי בדרכי לפח אבל אז
נזכרתי בו. באיש הזה שאהבתי כל כך, באיש הזה שאהב אותי כל כך
עד שהוא לא ידע מה לעשות עם האהבה שלו, הוא חנק אותי איתה,
השפיל אותי איתה, היכה אותי איתה והכל כי הוא פשוט אהל אותי
נורא...
אני עוצרת ברמזור אדום, מסתכלת על עצמי במראה, אני נראית טוב.
במקום שפעם היה פנס כחול, היום יש צללית תכלת מרוחה בעדינות
ובמקצועיות, עיפרון שחור בעיניים, אני רואה בחורה נאה ביותר,
שפתיים מרוחות בגוון אדמדם שהוא תמיד אמר שאני נראית בו כמו
זונה, לחיים סמוקות מטבען ועיניים כחולות מבצבצות במעלה
המראה.
אני מחייכת לעצמי, שמחה על עצמי ועל החיים שיש לי, בלעדיו.
הוא תמיד אמר שאני יפה, האמנתי לו, הוא גרם לי להרגיש חשובה
אבל כל כך קטנה בעיני העולם...
ההזמנה מונחת על המושב לידי, אני ממשיכה לנסוע, כמעט מגיעה.
אני מפחדת, חוזרת לעצמי שוב ושוב בראש בשביל מה אני נוסעת.
משחזרת לעצמי את מה שתרגלתי, לא לפחד, לא לקפוא במקום כשעיני
יתקלו בעיניו, פשוט להמשיך ללכת. לא לחשוב על האהבה שלנו,
לחשוב על הסבל וללכת.
אני מגיעה לאולם, מסדרת את שערי ויוצאת מהמכונית.
לוקחת נשימה עמוקה וצועדת אל תוך האולם המקושט והצבעוני.
רוב האנשים כבר בפנים, לבושים במיטב בגדיהם, מחובקים בזרועות
בן או בת זוגם, מתחילים את ההצגה...
אני מתקרבת אל האנשים, מחייכת אליהם, שואלת על חייהם, מתעניינת
בסיפורים שהמציאו, מנסה לראות מתחת למסכות.
אני מסתובבת בין האנשים בחיוך, מגחכת על חייהם המומצאים, שמחה
על חיי, אני לבד כרגע, אין לי ילדים או אהבה, אני לא עשירה אבל
אני אוהבת את העבודה שלי כמו שהיא, אני מאושרת, טוב לי לקום
בבוקר וכשאני רואה את האנשים המזויפים האלה שמרגישים חייבים
להמציא סיפורים, אני יודעת כמה אני אוהבת את החיים שלי.
הנה הוא, נכנס בכניסה דרמטית שמתאימה לו.
הוא כל כך יפה, לא השתנה בכלל, מעביר יד בשער הבלונדיני שלו,
מחייך חיוך מושלם והעיניים שלו מבריקות.
אני נושמת שוב עמוק, נרגעת משחזרת לי בראש את התוכנית.
הוא רואה אותי מרחוק, עוצר לרגע ואז מתקרב אלי באיטיות.
אני קופאת, וואו, הוא באמת יפה ובעיניים שלו, איך הן נשארו כל
כך רכות וחמות?
אני מסתכלת עליו כשהוא מעביר את ידו בשיערו, היד הזאת, הקשה
הזאת...
באותו רגע אני מפשירה והרגליים שלי הולכות אליו בלי שליטתי.
צועדת אליו, מתקרבת קרוב קרוב אליו, מסתכלת ישר לתוך עיניו ואז
כשאני צמודה אליו כמעט אני פשוט ממשיכה ללכת מסביבו אל הצד
השני של האולם לכיוון היציאה, בלי שלום, בלי חיוך, בלי מילה,
באתי לעשות מה שרציתי, והצלחתי...