אדם במסווה או פיה בתחפושת
הלך אל הנחל לחפש קצת חרוסת.
הוא הלך והגיע, ישב ועמד,
חיפש חרוסת ומים גנב.
ופיה מן הצד מסתכלת, מחייכת לעצמה -
היא מצאה את הבחור שיכול להיות עימה.
הוא מלאך, הוא רגוע,
הוא יפה וצנוע,
הוא חכם וטוב לב...
הוא הדבר הכי טוב עבור פיית הזאב.

אדם בתחפושת ופיה במלכוד
ניסו כל הזמן להישאר במיקוד.
אך זה לא הצליח והם נעלמו,
ונוס ובנה פתאום נרדמו,
ונימפות היער החלו לקונן
על סיפור האהבה שהיה וכבר אין.

פיה הסתובבה עם חרוסת בידה
חיכתה לו, רצתה אותו לצידה.
אך הוא לא בא, הוא נשאר בכפרו,
ולבסוף היא הלכה אליו וקראה עבורו.
"אדם בתחפושת, פיה במסווה,
אני מתגעגעת אלייך יותר ממה שהיית רוצה.
מה קורה כאן? אני לא מבינה."
היא עצרה ולקחה נשימה.
אך אדם לא ענה, הוא נשאר דומם,
ובין שניהם השקט רועם.

שעות נקפו, ימים עברו,
פיה ואדם לא חזרו והתקרבו,
ופיה צעקה מצידה לתהום:
"זה היה אמיתי! זה לא היה חלום!"
היא עפה ועפה לעבר האופק,
בכתה שם, רקעה שם... היא בדקה את הדופק,
אך אדם עדיין התעלם,
עדיין היה שקט, מנותק, דומם.
ופיה שלנו הייתה שבורה -
היא לא יכולה להציע עזרה!

פיה עפה למערה שבהר,
פנתה למכשפה, סיפרה את המסופר,
ומכשפה ענתה, "קשה לו עכשיו.
עצב ומתח הם כרגע אחיו."
המכשפה הנהנה בצער ובהזדהות,
והמשיכה לתהות בעניינים רבי משמעות.

אדם בתחפושת ופיה במסווה
חזר להסתובב בנחל הזה,
וחברותיה הפיות צופות בו בהחבא,
אומרות לה, "זה לא המצב, זה לא זה,"
הן אומרות, "את טובה, את פיה, את דבר מיוחד,"
והוא לא מביט אך מקשיב מהצד.
ופיה מסתכלת בו במבט כה עורג,
רוצה לנשום אותו, אך הוא לא שם לב!

ושניה לפני שהיא מאבדת את האומץ,
פיה קוראת לו, מספרת לו במילים קומץ:
"אדם בתחפושת ופיה במסווה,
אנחנו חייבים כבר לסיים את זה."
וממשיכה בליבה, "אני לא מסוגלת יותר לקרוא רמזים.
אני פיה, אבל בוא לא נגזים."
ואדם אומר "טוב" ולא מוסיף מילה.
מביט הוא החוצה בערגה מהולה.
ופיה לא קולטת. כזו אדישות?
האם לא אהב אותה? האם זו תשישות?
ופיה מאבדת ממנו תקווה לתמיד.
מרחיקה מעליה את הנחש המתמיד,
ויוצאת לרגע משביל החלב.
רואה מה קורה, בודקת מה המצב.

בין פיה לאדם נותק על קשר,
מה שהיה יכול להיות סיפור מדהים נהרס בגלל קצר.
ואדם מצא לו בת תמותה רגילה.
פיה מסתכלת, מקבלת בחילה.
היא כלכך פשוטה ושטחית ולא עמוקה
כלכך רדודה ופתאטית, כלכך צרודה.
אך אין מה לעשות ואין איך לפעול,
הם לא מדברים, למרות הכל.
וזה לא אשמת פיה בשום אופן -
היא נתנה לו זמן, ואפילו חופן.
היא סיפרה לו שהיא  מתגעגעת והוא בחר להתעלם,
היא שאלה אותו אם זה נגמר... והוא רק הנהן.

שתי דמויות קטנות מתייבשות ליד פכפוך המים.
ראש אל ראש, על הגב, בוהות בשמיים.
"הוא מקרין, גם אני מקרינה,"
אמרה הפיה בקול מלא קינה.
"אך הוא צריך לגדול, הוא צריך להחליט,
הוא צריך להיות בטוח מה התכלית."
ענתה לה נימפת היער היפה מבלי להרהר,
ושתיהן מסכימות, הוא צריך להתבגר.

שתי דמויות קטנות מתייבשות ליד פכפוך המים.
ראש אל ראש על הגב, בוהות בשמיים.
השמש שוקעת, קו המים מתנוצץ,
וטיפות נופלות מחשבות להתפוצץ.
ודמעה אחת קטנה מתערבבת עם המים,
ראש אל ראש, על הגב, נופלים השמיים.


אוקטובר, 99'