לאורך מדבריותיה הקסומות של צפון-מערב הודו, משתרע לו כביש
נפלא הממלא ראש הנוסע בו בהרהורים על החיים.
מדינת רג'אסטאן, כידוע, הינה אחת מפנינותיה של הודו. אם ביקרתם
שם, ודאי חוויתם את הרומנטיות המופלאה של אודייפור, הצבעוניות
הממכרת והשובה של פושקאר, המערביות הוורודה והיוצאת דופן של
ג'ייפור ואת המחיה במבצר ומסע גמלים משכר בג'ייסלמר.
ואם בחרתם דרככם בתבונה, ודאי עזבתם את היופי המהמם של
רג'אסטאן ומשכתם עקבותיכם לעבר הטאג' מאהל המפורסם שבאגרא.
הכביש הנמתח מבירתה של ראג'סטאן ועד לאגרא, עיר הטאג' מאהל, לא
ניתן לתיאור באוזני אדם שמחשבתו אינה למודת דרכי הודו. אדם
בטבעו יכול לדמיין בראשו מציאות, אך כביש מס' 11 באופיו ויופיו
קיים רק באגדות.
אח, איזה כביש זה! כל שהעין רואה, העין רוצה לקחת. פשוט לבנות
בית לצד הכביש המופלא הזה, ולשבת בחזיתו כל היום. לשבת ולהנות
מהחיים.
היו שלשונם השתגרה במשפטים כגון: "או איזה יופי, ממש כמו כביש
11", מובן שזוהי מחמאה מופרזת, הרי גם לאלו ידוע שאין טוב
מכביש זה. או למשל משפטי חיזור: "יופייך הינו ככביש 11 בעיניי,
יקירתי". וכמובן הזכרונות הטובים של אנשים למודי חיים: "כביש
11, 67, השנה הכי טובה בכביש הכי טוב".
אין ספור אנשים ניסו עוד לפני להלל ולקלס את הכביש הנהדר הזה,
שעד שלא נסעתם בו, לא ידעתם שכביש יכול לקבל משמעות כה רבה
בחיים. אחד ממשורריה המוכשרים של בריטניה כבר בישר זאת:

הו כביש 11
שמור לך נפח בראשי
עד שחוויתי, כן עד שנסעתי
נפשי הבתולה זעקה למגדלור הקורא מחזיתך המשגעת
הו כביש 11
אנשים מחפשים כסף ואהבה
מה אומר?
כיצד אנחמם?
הרי מובן לכל שאת נתיבותיך לא ידעו

הנופים המתחלפים בדרך מופלאה זו, מקושטים ביצירי האגדות
הקופצים לעתים לביקור בעולמנו הקטן. כביש מס' 11 הוא המקום
המתבקש לנתינת פתח קטן לחיי האגדות המופלאים, ולכן ישנן שמועות
רבות על יצורים דמויי חדי קרן המקפצים לתומם בדרך. גחליליות
קטנטנות הטעו לא אחת אנשים חולמים, שבעיניהם נראו כמו פיות
קטנות ושובבות. תוכים בעלי צבעים מגוונים, אלו שאפילו אם תראו
כדוגמתם, לא יהיה זה בחופשיות כזאת ובשירה מדהימה שאיננה
נפסקת, השובים יחדיו את עיני ואוזני הבאים. טווסי ראג'אסטאן
הצבעוניים והמעופפים יכולים לעמוד לעתים בקבוצה על עץ לצד
הדרך, יוצרים כך חוויה ויזואלית נדירה. שלושה דובים מרשימים
עומדים באמצע הדרך, מודרכים על ידי מקומיים ומוסיפים רבד נוסף
ומשגע לחווית הנסיעה הזאת.
כביש מס' 11 כה מרשים, וקיומו המבורך כלל לא הגיוני, עד ששום
בריה העושה דרכה מנקודה לנקודה דרך כביש זה, לא תתפלא לראות
אופנוע גדול ומקומי, שעליו יושבים בדממה שני תיירים בעלי הופעה
מוזרה.
"אם היה גיהנום" חשב הבחור שישב מאחור, "בטח כך הוא היה נראה".
על ראשו הונחה קסדה אדומה מטופשת. נקודה אדומה של דם קרוש
הסתירה את גשר אפו. לפניו ישב על האופנוע הנהג, שעיניו הוסתרו
על ידי משקפי עבודה עבים מפלסטיק שקוף, שגומי אטימה הפריד
ביניהם לבין פניו בצד אחד, ולבין תחבושות לבנות מצד שני.
לא רק סביבת עין ימין של אותו בחור חסון כוסתה בתחבושות לבנות,
אלא גם ידיו ורגליו, ולא רק ידיו ורגליו הוא, אלא גם של המורכב
מאחור.
מרוכז בנהיגה, המשיך מפעיל האופנוע לגמוע את המרחק מתחנת
המשטרה המקומית בה נאלצו לעצור במחצית הדרך, לעבר הטאג' מאהל
שבסופו של הכביש. "you drive..." עלתה במוחו הצעקה של השוטר
המגובס בידו, "fastly!" הוא התכופף וניסה לתמרן את דרכו בין
המשאיות הגדולות. הבחור שישב מאחור הביט בנופים המתחלפים
ובחיות המוזרות, והתפלל שהאופנוע כבר יעצור. יעצור, יעמוד,
והוא יוכל לרדת.
"You drive, fastly"
"You drive!! Fastly!!!!"
"You! Drive!!, Fastly!!!"
"YoU! driVE, FastLy"

הנהג ניסה לצחוק כשהקולות חזרו שוב ושוב בראשו, אבל לא כל מה
שמצחיק, מצחיק.
אל תצא לעקיפה עכשיו. תחזור לנתיב. נו, תשמור מרחק, תאט. איפה
האחרים? תסתובב, תמשיך, תזהר מהדוב! מה זה האופנוע המרוסק
הזה?? זה לא של...? לא, הנה הוא שם מקדימה.  נוף יפה! אה,
זהירות מהאבן, לא נורא לא קרה כלום, שמור מרחק, די כבר, אני לא
יכול יותר.

מג'ייפור, בירת המדינה המיוחדת והמופלאה ביותר בהודו, יוצא
כביש הנמתח עד אחד המקומות היפים בעולם, הטאג' מאהל. כביש זה
הוא ללא ספק אחד הכבישים היפים ביותר. כביש שכמו באגדות נשאר
מרחוק ולא משתנה, אבל כמו האגדות הכי טובות, הוא נוגע לך ממש
בפנים ומשנה אותך.
כביש מס' 11.



הודו אפריל 2002.