נינה הסתכלה במראה, וחשבה מחשבות סתמיות.
כמו שהיא הייתה עושה עוד כשהייתה ילדה, היא ניהלה מעין שיחה
חסרת מילים עם דמותה.
מורידה את עיניה כמתביישת, ופתאום עושה תנועות דרמטיות, כאילו
היא רקדנית קאן קאן מהמאה שעברה.
נינה, מתי שזה קרה, הייתה כבר די מבוגרת. אבל רק מבחינת הגיל-
50. בפנים היא הייתה בת 10. בדיוק. היא כבר התבגרה ממזמן, אבל
החיים שלה לא הותירו לה שום ברירה חוץ מלחזור להיות הילדה
התמימה והמופרעת שהיא הייתה. ככה זה כשמחליטים שעדיף לצחוק על
זה מאשר לבכות.

בשביל להבין את השינוי שעבר על נינה, צריך לתאר את איך שהיא
הייתה מתנהלת עם סביבתה. לא הייתה לה עבודה רצינית- היא הייתה
עובדת במשרה חלקית בסופרמרקט השכונתי, ובערב הייתה ממלצרת. היא
הייתה בנקודה הזו כבר גרושה פעם אחת, והילד שנולד לה מהנישואין
ההם נהרג בתאונת דרכים.

אבל למרות העבודות הדי קשות וכל הקשיים שהיא עברה, היא תמיד
נראתה לסובבים אותה כבנאדם מתוק, שטותניקי ומרחף בדימיונות.
היא הייתה טובה בעיני מי שהכיר אותה, אבל אף אחד לא חשב שמתחת
לכל הקלילות והשטותניקיות מתחבאת אישה כואבת. אישה כואבת שלא
מפסיקה להניק בדימיונה את בנה, ולספר לו על נפלאות העולם, כפי
שהיא תמיד דמיינה אותן.

נינה ישבה באוטובוס, בדרך לסופר, וחשבה מחשבות כואבות. אלה
שהעיפו לכיוון שלה מבט, היו חושבים שהיא סתם מתבוננת החוצה דרך
החלון, בפנים ריקות מהבעה. נינה עצמה את עיניה, ותמונה משנת
88' צפה בראשה.
היא, בעלה לשעבר עוזי והתינוק שרק נולד, מאיר (או כמו שהיא
אהבה לקרוא לו- אירי), משתוללים ביחד בפארק, על הדשא.
"אלוהים, איך הייתי רוצה שוב להיות בשנת 88'", חשבה נינה
לעצמה. וחייכה.

למחרת קמה נינה בבוקר, כמו בכל בוקר.
רק שמשהו הרגיש לה שונה.
היא פתאום חשה בגוף ששוכב לידה במיטה, ונבהלה.
היא לא צעקה או משהו, רק התמתחה, ניסתה להציץ ולראות את הפנים.
הגוף כבר היה לה מעט מוכר. והפנים... פני עוזי!

היא ניסתה להבין איך הגיע עוזי אל מיטתה, אם אתמול בערב היא
השתכרה עד כדי כך שהיא חטפה את עוזי משגרת חייו והביאה אותו
אליה.
היה משהו מוזר בעוזי. היה לו הרבה יותר שיער על הראש מאז הפעם
האחרונה שהיא ראתה אותו- עם קרחת בן-גוריונית מבהיקה. היו לו
שרירים בידיים, פתאום. עוזי נראה הרבה יותר צעיר.

נינה רצה באטרף אטומי לשירותים, ושטפה את הפנים. היה לה כאב
ראש מסחרר. עד שהיא שטפה את העיניים, הדמות שלה במראה לא היתה
לה ברורה. או ככה לפחות היא חשבה.
וכשהיא שטפה את העיניים והתנגבה- שוב נשקפה אליה בדיוק אותה
הדמות ממקודם. נינה של שנת 88'.

שיער מתולתל ג'ינג'י, ארוך, והגוף שלה- בדיוק כמו שהיא הייתה
כש...

פתאום נשמעה צעקה אדירה מהחדר השני. זה היה אירי. בלי לחשוב
הרבה, אינסטיקטיבית, רצה נינה אל אירי כדי לראות מה קורה
איתו.
אירי הקטנטן שכב בעריסתו, בדיוק כמו שתמיד שיחזרה בדימיונה.
בצעדים קטנים, כשל ילדה שמגלה אוצר שאסור לה לגעת בו, היא
התקרבה. היא לא יכלה להאמין.

ברגע שהחזיקה את אירי בידיה, אירי הפסיק לבכות, אבל היא התחילה
לבכות, בעוצמה חזקה הרבה יותר מעוצמת בכיו של אירי.
היא הניחה את אירי בחזרה לתוך העריסה, והתמוטטה על הרצפה.

עוזי נכנס לחדר אחרי כמה דקות, והיה בשוק מהבכי האדיר של נינה.
הוא לא הבין למה. הוא התכופף אליה, ללטף את ראשה.
היא הרימה אליו את עיניה, שהיו נפוחות מבכי, כולה רועדת,
והתקפלה לתוך עצמה שוב, כעובר.
עוזי התיישב לצדה, וניסה להרגיע אותה.
"נינה, נו... נינה, מה קורה לך? למה את בוכה ככה? די , נינה את
מפחידה אותי, מה קרה?"...

מחשבה מפחידה עברה בראשו של עוזי. הוא קפץ בבהלה לבדוק מה קורה
עם אירי, אם הוא מת...
אבל אירי חייך אליו את החיוך המתוק שלו, ועוזי נשם נשימת הקלה
ארוכה.

"עוזי"... אמרה פתאום נינה, בקול שבור.
עוזי חזר מהר להתיישב ליד נינה, ובעיניו ציפיה לעוד דברים.
"חזרתי". עוזי לא הבין למה היא מתכוונת.
"מה?" עוזי אמר. "חזרת מאיפה?"
"אני לא שייכת לכאן, עוזי. אני כבר בת חמישים, אני לא בת 35.
אתה בטח לא מבין."
"נכון, אני לא מבין בכלל. מה ז'תומרת את בת חמישים? עם גוף כמו
שלך?" צחק עוזי.
"אני יודעת, אני יודעת, אני בטח נשמעת לך מטורפת על כל השכל.
אבל אני באמת בת 50".
"אה, כן? נולדו לנו עוד אלף ילדים? בריה"מ כבשה את כל המדינות
הדמוקרטיות? ביטלנו את הסכם השלום עם מצרים? מה?"
"לא." נינה השפילה את מבטה אל הרצפה, ומבט עצוב חדר אל עיניה
הירוקות.

"אני לא יודעת אם כדאי שאני אגיד לך מה קרה לנו. כי אני לא
רוצה שזה יקרה שוב, או שתיפגע, או לפתוח את הפה לשטן"...
"נינה, יקירתי"... עוזי אחז בכתפיה של נינה, וניסה לתפוס את
מבטה בעיניו.
"קרו לנו דברים רעים? רק תגידי לי את זה".
"כן. אני לא רוצה להיזכר בהם שוב."
החשד נמרח על כל פרצופו של עוזי, והוא שוב התפקע מצחוק.
"בחייאת נינה, נראה לי ששתית קצת יותר מדי אתמול, פיצית על כל
תשעת החודשים שלא שתית שום דבר".
"אתה לא מאמין לי, עוזי?... האמת, גם אני לא מאמינה שזה קורה
עכשיו. אני בטח חולמת. אני עדיין נשואה לך, ואירי"...

"התגרשנו?" שאל עוזי, והמשיך- "מה קרה לאירי?"
נינה שוב פרצה בבכי. עוזי הבין, בלי שהיא תגיד את זה. אירי
באמת מת, כמו שהוא עצמו חשש לפני חמש דקות.
"מתי זה יקרה? איך? ספרי לי".
"אין טעם. לא נוכל למנוע את זה".
"מאיפה את יודעת? את יודעת כמה תהליכים עתידיים את מונעת כרגע,
בין אם את מודעת לזה ובין אם לא? עכשיו כשאת אומרת לי שיום אחד
אנחנו נתגרש, אני בטוח שאני לא אתגרש ממך לעולם".
"גם אז, ב-88', אהבת אותי כל כך, ולא חשבת שאתה תתגרש ממני.
היית מלא בהבטחות, הכל היה מושלם. עד שאירי נהרג.
הוא נהרג ב-95', בתאונת דרכים, עוזי." עוזי חסם את פיה עם
ידו.

"לא, לא, אל תגידי את זה"... פתאום גם הוא ישב באותה התנוחה
העוברית שנינה ישבה בה.

"אולי כדאי שאני אפסיק. גם לי זה כואב", אמרה נינה.
"לא, זה בסדר. אני מעדיף את זה על פני לראות אותך בוכה כמו
שבכית מקודם". פתאום קם עוזי, ונעמד מול נינה, עם תנועות של
פוליטיקאי מדופלם.
"לא משנה מה יקרה, נינה, אני אשאר אתך. אני תמיד אהיה לצדך,
נינה."
"אל תשקר לי, עוזי. אתה נשברת כמוני, מבפנים, ולא יכולת להסתכל
לי בפנים יותר, כאילו אני הייתי אשמה בהכל, כאילו בגללי הוא
מת. הלכת ובגדת בי, ואני ידעתי מזה כל הזמן, עד שהחלטנו
להתגרש, בלי כעס".

"לי זה נשמע כאילו כן כעסת עליי. ואני מבין את זה. גם אני כועס
על עצמי שאני אעשה לך כזה דבר". עוזי הפסיק לשנייה לדבר, הפסיק
כדי לחשוב מחשבה החלטית, והמשיך. "אני לא אעשה לך כזה דבר. אני
לא יודע מה יביא מחר, ואני לא יודע מי אני אהיה מחר. אבל אני
יודע שאני רוצה שנישאר ביחד, ואני יודע שאני כל כך אשגיח עכשיו
על אירי, וביחד נשמור עליו, שלא יקרה לו כלום".

"אני לא יודעת אם זה אפשרי", אמרה נינה. "אתה חושב שזה
אפשרי?"

"הכל אפשרי, נינתי. המחשבה בוראת מציאות קיימת".
נינה קמה וחיבקה את עוזי, והוא חיבק אותה חזק בחזרה, והם לקחו
את אירי אתם, אחרי שהתארגנו והתלבשו, לפארק, כמו שנינה דימיינה
באוטובוס.

בתוך ההשתוללות שלהם, חסרת הדאגות, עוזי הזדקן, וגם נינה
הזדקנה, ופתאום העריסה לא התאימה לאירי, שהלך וגדל במהירות
מדהימה. אירי נהיה בן 15, והשנה 2003.
ועדיין נינה מספרת לאירי על נפלאות העולם, כששניהם עומדים מול
המראה והוא מחבק אותה, כמו לעולם לא נעלם.

מי חשב שכך יהיה...?