ששתנו ישבנו שם במעגל, דם נוזל במורד שפתינו ודמעות במורד
לחיינו.
פלג אמר שזו הבעת האמון הגדולה ביותר שיכול אדם לתת ברעהו,
לשתות את דמו. כמה שרציתי לחלוק עליו לא יכולתי, הוא צדק, הוא
תמיד צודק. וכשישבנו שם כולנו, בוהים בנר שבנינו, ידענו שאנחנו
אכן בוטחים אחד בשני. לגמרי וללא הסתייגות. אני, פלג, גיא,
שיר, איתי ונטלי, ששה ילדים על גבול בגרות. כל גרגר שנוטף
במורד שעון החול מקרב אותנו סנטימטר נוסף לגבול השפיות. לרגע
תמונה של חייל מונופול שצועד משבצת לאחר משבצת עד שגולש מעל
הלוח חולפת לפני. בן רגע מתבצעת החלטה, וללא שפקדתי עליהן שפתי
מעצבות את המילים "אני אוהב אותך," ועיני פונות לשיר. שישים
הנרות המקיפים אותנו במעגל של אור נאבקים על חייהם במשב רוח
הפורץ דרך הסדקים במרקם העץ של החדר. עוד גרגר מתפתל במורד
שעון החול. המבטים הקפואים בעיני חברי מחלחלים בעד גופי הערום,
נציבי קרח משוננים המאיימים לקרוע בבשרי. "כולנו אוהבים אותה,"
פלג מגיב מהר מהשאר, ועיניו בוערות בחום העומד בניגוד בולט
לאלו של ארבעת האחרים. שיר השניה להגיב, משירה את מבטה, מתעלמת
מהמבוכה שבגופה החשוף, "אוהב איך?" קיוויתי שהיא לא תעז לשאול.
גיא מתרומם בדממה ממקומו, וקרב אליה, מעמיד אותה על רגליה בעוד
אני מגשש בהכרתי אחר תשובה. "כמוני?" הוא שואל וגופו נכרך
ומתפתל סביבה. אני מלחך את שפתי "הרבה יותר," קולי נסדק. גיא
לוקח צעד אל מחוץ למעגל המסומן בדמנו על רצפת העץ, תנועות האור
העדין המרצד על גופו החלק מעניקות לו מראה בלהות של אחת
מהדמויות אחוזות הטירוף מסיפורי הילדות. עוד גרגר מחליק במורד
שעון החול. אני נעמד במקומי, ואחרי איתי ונטלי. בעיטה מפילה
אותי לרצפה, הדם הקולח מפי מתערבב בדם הנקרש על הרצפה. "איתי,"
מזווית עיני אני מבחין במבט מצווה מצדו של פלג, "מה קרה
לאמון?" הוא פנה אלי ולאיתי כאחד. איתי מלמל הסבר, משתמש בדברי
כנשק נגדי. הוא נופל מת לידי, להב מתכת נשלף מחזו ונותן לזרמי
הדם לפרוץ. פלג עומד מעליו ומניד בראשו, כאב המאוכזב מכשלון
בנו. מעגל האור דועך במקצת שעה שמספר נרות מוותרים על מאבקם
ברוח. "למה עשית את זה?" נטלי הודפת לאחור את פלג. "תשתי" הוא
מורה באצבע על הגוויה. נטלי עושה דרכה מטה, ולצידה גרגר חול
נוסף בשעון, ומצמידה את שפתיה לפצע הפעור. ועכשיו עיני האב
המאשימות פונות אלי, ויד זריזה נשלחת לכיווני, עוצרת את מהלומת
הסכין הניצב בידו של גיא. פס דם נשזר באריחי העץ בעוד גופה
שניה נופלת מטה. פלג מחייך ואוחז בגיא בעודו צונח, פוער
באצבעותיו את השסע בבשרו ושואב דמו מעורקיו. נרות נוספים כבים
בעוד גופתו של גיא מלבינה. הצללים הנפערים במעגל האור לועגים
לאלו שנותרו על עמדם. מבט של אימה מהולה בהבנה מתיז עצמו פיסות
פיסות על פניה של נטלי, ופלג משיב לה להב תחת עיניה הפעורות.
החול בשעון אזל, ובועת הזכוכית הריקה מבהיקה באור שנותר. פלג
נוטל נר מהרצפה ומקרבו לגופה הראשונה, והיא מצדה ניצתת בלהבות.
"הנרות דועכים," הוא מסביר. שיר צועדת לעברי, מוארת בנגה הנרות
והבערה, ומחליקה את ידיה עלי. "לכו," פלג מחייך, מכנס את להביו
לצדו "כל עוד יש זמן".
והלכנו.