יש שיר ברקע, והוא יוצא החוצה, נשען על המעקה, מביט על
ההמונים.
והוא, הוא לבד.
מביט אליהם או לא אליהם, פשוט מביט קדימה.
הוא בודד, אני בודדה. אך בשונה ממני, הוא אוהב את זה.
רואים את זה, הוא כ"כ מנוכר מכולם, מבחירה.
וכך כל יום כמעט יוצא החוצה. מביט, שותק ומביט
אולי זה רק בשביל להרגיש את הרוח,
אולי כי הוא אוהב את השיר המתנגן.
הוא לא מדבר הרבה, לא מספר על עצמו, הוא אומר שאין מה לספר.
הוא אומר שאין דבר כזה חברים, ובני אדם הם חרא
והוא מעדיף להתעלם,
ומה שאנשים מציגים, זה לא ה"אני הפנימי" שלהם.

מוזר שאני רואה אותו בהפסקות מדבר/צוחק/מטייל (מחק את המיותר)
עם אחת ה"ידידות" שלו או עם ה"חברים".
אז אולי הוא בעצם לא לבד, אולי אלה רק רחמים עצמיים ?
הוא כ"כ מסתורי. אדיש (אפילו יותר ממני), שקט, חכם (טוב נו, כל
בנאדם הוא יותר חכם ממני) ...
ו... אהבתי אותו. התמכרתי לקסם שלו, ונגמלתי.
אז למה אני עדיין מדברת עליו?

אולי גם הוא פוחד? אולי הוא הבין שהוא טעה? קשה לו להאמין שיש
אנשים בעולם המסריח הזה שאוהבים אותו, שאכפת ממנו.

ילד מוזר עם עיניים כחולות ... ילד שאהבתי.