ויהי בשלושים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה, טובע
בנהר כבר, כבר, נפתחו השמים ואראה מראות אלהים.  

לא הרבה אנשים מכירים את היצורים שחיים על מראות. חיות כאלו,
לא גדולות מדי ולא קטנות מדי, שכמעט על כל ראי בעולם מצליחות
לטעת רגל ישרה. יש מראות קטנות, שעליהן יתקיים ישוב קטן,
לפעמים אפילו חיה בודדת שאת כל ימיה תעביר בד' מראותיה. על
המראות הגדולות יותר אפשר למצוא קהילות של ממש, עם אופי שונה,
תרבות מיוחדת וחיי חברה פעילים. כפי התפשטות המראות, כך
התפשטות המראונים (כך אני קורא להם, למרות שהם לא אוהבים את
השם הזה). בבתים בהם ממעטים בתלייתן של מראות, יהיה קשה למצוא
אותם, אבל על מראות גדולות, ציבוריות, כמו בקניונים או אולמות
שמחה, הם ינהלו קהילות גדולות, משגשגות.
קשה לחיות על מראה. העולם שלך, כיצור שחי על מראה, מאוד
מצומצם. ארבעה צדדים לראי, ארבעה פנים לאחת,  ארבעה גבולות
לעולמך. אלו שחיים על מראות גדולות, לא שפר עליהם גורלם. בחייו
של מראון, האיכות בעלת משקל יתר על הכמות. הכרתי כמה מראונים
שעד שהצליחו להגיע לחיות על מראה גדולה, החלו להתלונן על החד
גוניות והשעמום. לעבור דירה זה סיפור לא פשוט בשביל יצור שחי
רק על מראות. לכן, אולי, יעדיפו רובם לסיים את חייהם על המראה
שבה הם נולדו, למרות שהם יתרצו זאת בכך שהיא באמת נראית להם
מקום חביב לגור בו, ובשביל מה לעבור. סיכון חיים כרוך בכך,
שהרי ההזדמנות היחידה היא לקפוץ ממראה למראה בעת רצון, למשל
בזמן בו המראות קרובות זו לזו, על משאית הובלות, אל אשר יהיה
שמה הרוח ללכת, ילכו. ומה לך לקפוץ, ואינך יודע איך שם, על
המראה החדשה, מי מצפה לך שם ואילו חיים ממתינים לך, האם קהילה
נחמדה או שמא שומם על מראתך החדשה, רק אתה וההשתקפות שלך.
24 שעות עם ההשתקפות שלך, זה אולי המשימה הקשה ביותר בחייו של
מראון. נניח בחרת לנטות אהלך בראי תא מדידות בגדי הים במשביר.
תמונת העולם של מראון כזה מורכבת בעצם מבחורות יפות, יותר או
פחות, שמודדות מולו בגדי ים (כאשר רק את ההשתקפות שלהן, במראה,
הוא יכול לראות) ומעצמו. זו כל האונטולוגיה שלו. אם ישאלו
אותו, מה יש בעולם?  יענה בוודאי, מה זה מה יש. בחורות, בגדי
ים ואני. אז וודאי טוב לך בעולם שלך, נתפתה להניח מולו, ונפתח
את ארובות עיניו לגשם שוטף. טוב? מה טוב? השתגעת? אתה כנראה לא
מבין מה זה לחיות על מראה. מעצמי נמאס לי (יצעק), מעצמי!
להתבונן בך, באישיות שלך, בגוף שלך ובאופי שלך, בכל רגע ורגע
מהחיים שלך, אתה לא יכול שלא לבדוק כל הזמן, להשוות, לבקר, זה
לא משהו שאתה יכול להתעלם ממנו, זה פשוט זורק בפניך את בבואתך,
ולך תתמודד. לא, לא (הם מתחילים, לא גומרים), אל תחשוב שבחורות
בבגדי ים זו נחמה. אפילו לא סוכריות שממתיקות מדי פעם את
החיים. אתה מוזמן לעמוד איתי פה עשר דקות (הלוואי ויכולתי)
ולראות כמה סוכריות חמוצות נכנסות לכאן. והמתוקות, למה מה,
מותר לי לעשות איתן משהו? אפילו שיחה אי אפשר לנהל. מה נותר לי
חוץ מלשבת, להסתכל עליהן, להסתכל על עצמי מסתכל עליהן, ולשנוא
אותי על כך.

לפעמים אני נהנה לתפוס שיחה עם חיה כזו. זה מכניס אותי
לפרופורציות. החיות רצוא ושוב, כמראה הבזק, וכמעט שהתייאשתי
מלראות אותן, עד שפעם פשוט הסתכלתי, בראי.